רשימת ראש השנה שלי

הפעם לפני שאתם מתחילים לקרוא, אבקש כי תלחצו דבל קליק כדי להיכנס לבלוג וותתחילו בקריאת הטור המתעדכן בצד ימין לגבי "ראש השנה" לפני קריאת הפרסום להלן.

בלי לשים לב, גם אילו המשתייכים לזן הספונטני, הזורם יותר, מנהלים את חייהם על פי רשימות, לאו דווקא רשימות של פנקסנות, קרי התחשבנות של מי עשה, מה וכמה. אלא רשימות קטנות כגון: רשימת מכולת (אפילו שברוב האתרים כבר זוכרים את רשימת הקניות הפרטית שלנו), רשימת מסע, רשימת קניות ומעטים עדין מחזיקים ברשימת טלפונים, בעידן בו המכשירים הדיגיטליים מסנכרנים כל מה שזז. כל מאמן אישי, לא משנה באיזה תחום, יקפיד שתערוך בתחילת הדרך רשימה בה תגדיר מטרות ותפרוט אותן ליעדים כמותיים וקדימה לעבודה.

בכלל המושג -

"CHECKLIST"

טומן בחובו ביצוע של מספר פעולות, לא רק שהוא מחייב אותך לערוך רשימה מסודרת לפרטי פרטים, אלא הוא מתנה זאת בכך שתעבור עליה ותשנן היטב. בדומה לכך, אנחנו מחנכים את ילדינו לעבוד על פי רשימות, להיות כל כך מסודרים ומסונכרנים בכדי שיעמדו בכל המטלות והמשימות. הם כמונו רוצים להכיל את הכל, בדיוק היכן שאנחנו מכוונים אותם לכך - מצוינות בלימודים, הישגיות בספורט, אינטליגנציה דרך חשיפה לספרים, מוסיקה ותרבות וכיו"ב.

הכל טוב ויפה, אבל הרשימות הללו שאנו יוצרים לאחרים הופכות לחלק מאד דומיננטי בחיים שלנו, כך שקשה מאד להפריד בין בעל הרשימה האמיתי למבצע. אנחנו יודעים יפה מאד להגדיר את הרשימות של ילדינו על פני השנים, אך הרשימות שלנו מצהיבות ודוהות וכבר מזמן היה נדרש להעביר עליהן את לחצן ה"ריפרש".

החיים היו הרבה יותר פשוטים בילדותנו, היו לנו רשימות מעודכנות ומסודרות יותר, או במילה יפה יותר "חלומות". אבל אז החברה נטתה פחות להחצין ולהגדיר אותן,לעומת מציאות הריאלטי של היום הדורשת סיפוק מיידי על פני המסך הגדול, ורשימת מאמנים אישיים ומטפלות שמסדרים לך תוך שניה את החיים, כמובן על בסיס רשימה.

בינתיים קצת התבגרנו...

כך שעם השנים, אנו יודעים יופי למלא את הרשימות של הסובבים אותנו (בצער רב מתחילים גם להיות אחראים על הרשימות של הורינו המתבגרים בשיבה טובה), ונוטים להזניח את הרשימה האישית שלנו. הצד החיובי של משבר גיל הארבעים הפוקד אותנו, גם אם אנחנו מאד חסינים, הוא כנראה מחלחל עמוק יותר מכפי שניתן לדמיין, ולא סתם אתה מתחיל פתאום כפטריות אחרי הגשם, במיוחד אצל המין הגברי, להבחין בהתמכרות מחודשת לספורט, שפצור רציני בפיגורה, יעדים חדשים לכיבוש (כמה פסגות באלפים), ובקיצור משהו כבר עדכן את הרשימה.

אז יש כאלה שכבר עמוק עמוק בשכתוב הרשימות הישנות שנערמו אי שם בתוך המגירות, אבל רובנו עדיין לא התפנינו לטפל ברשימה הקטנה האישית שלנו. אז לקראת השנה החדשה, שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, הרבה ימי שמש בלונדון עם הרבה ימי גשם בישראל והרבה בריאות, דברים שלא כל כך נשלטים על ידינו. לכן במיוחד בימים אלו בין ראש השנה ויום כיפור, בה אנו נדרשים לעשות חשבון נפש בין אדם לחברו, אני מאחלת לכולם, שכל אחד מאתנו יזכה השנה לעדכן את הרשימה שלו ולהגשים לפחות שני סעיפים כמוסים הקשורים רק בו. בלי תירוצים, בלי הנחות ומבצעים, קדימה למשימה, ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!!!!!!!

חיילים משוקולד

חשבתם על זה, שתמיד אנחנו מחפשים איזשהו צדק אלוהי, מין כוח שמאזן (לא רק דחף פנימי של רואי החשבון). אם יש חסך אז הפיצוי יבוא באופן אחר. כל המשפטים הבלומים של "יפה אבל טפשה" או "מכוער, מכוער אבל טייס". מסובך, כבד מדי, עד שאתה מגיע לאדמת שווייץ, שהייה של עשרים וארבע שעות בלבד, מביאה אותך למסקנה אחת בלבד. אין כנראה צדק בעולם, ואלוהים לא בדיוק יצא נגד תיאוריית חלוקת הסיכונים, והחליט ששם דווקא כדאי לשים את כל הביצים בסל אחד.

אני לפחות גדלתי עם לא מעט סטגימות לגבי העם השווייצרי, שלמרות החיכוך האיטלקי שלצערנו מהווה עדיין מיעוט, הם לא מצטיירים כמאהבים שרמנטים, הם דומים יותר למשפחת פון טראפ מצלילי המוסיקה. האולר האדום הרב שימושי והסווטש היו הברקה טובה חד פעמית של המאה ה-20 בלבד. תכונות כדייקנות וניקיון יסודי, הניבו אומנם מערכת בנקאית מתוחכמת ויצירתית שגרפה בקלילות לתוכה כמה מאות חשבונות של ניצולי שואה, אך האוכל שלהם הנוטף בכולסטרול, אולי מתעכל טוב עם אויר צלול כיין, אבל בטוח לא תקף במהפיכת התזונתית שאותה אנחנו חוויים כיום. הצבא שלהם תמיד הצטייר כבדיחה, מקסימום מחנה צופים לשכבה הבוגרת, ומי שמע על הרעיון שאתה משתחרר עם הציוד הביתה ומתחזק אותו בעצמך (היה עובד יופי במציאות הישראלית שבמילא חצי מהציוד מוחרם במהלך השירות או המילואים), והרי לכובדם הומצא בעברית הביטוי "חיילים משוקולד".

אבל אחרי שבועיים במדינת היודיליהי ובמחיצתם של חברנו השווייצרים, הרגשתי שיש לנפץ כמה מיתוסים ולהכיר בכמה עובדות שכנראה ישמרו חקוקות בסלע גם במאה הבאה, השווייצרים קבלו את "גן העדן האסור", והם לא נותנים לך בקלות להיות חלק מחלקת הקודש שלהם, אתה יכול להיות תייר, איש עסקים,
תושב אבל אזרח זה כבר סיפור אחר, הם

"The chosen one"שומרים בקנאות על ה"גרעין", ה"מובחרים" –

באותה אדיקות מימי היידי בת הרים, הם ממשיכים לגדל ולטפח אדניות של גרניום בשלל צבעים, שומרים בקנאות בגוואה על שפות הקנטון (סיכוי אפסיים בהשגת תפריט בשפה האנגלית באזור האיטלקי) מתוך הנחה שגרמנית, צרפתית ואיטלקית הן השפות התקפות בעולם (רק שרוב העולם מתקשר יותר בסינית ובספרדית). הם לא הצטרפו לגוש היורו וכנראה שגם בעתיד לא, הם פטריוטרים (איך לא שהכל אצלך מושלם), לא בדיוק מוקירים זכויות אזרח (להלן ההוכחה כי הזרים נשארים תמיד זרים). בשקט בשקט ללא הרבה אגו ומדיה תוך שהם משתפים פעולה ביצירת מיסוך על הכסף הזורם דרך ממלכתם (לא כל כך הולך להם עכשיו עם שלטונות ארה"ב), הם שומרים על הקיים ולא נכנעים לאילוצים חומרניים כאשר זה נוגע לחצר הפנימית שלהם.

למרות שעשירי המדינה (מצרך שלא נמצא בחוסר) החלו לבנות את בתיהם בשילוב של בתי מצפור בגליל וארסוף, עדיין הנטיה לשמור על הקיים, הישן והטוב מכריעה ושומרת על הטבע המופלא.

היכן תמצא מדינה שיש בה הכל, מאויר צלול כיין במחוזות השלג, אגמים בכל פסע ופסע, כרמים הגדלים בין צוקים שצונחים הישר למים, מים צוננים חינם אין כסף מוצעים לעוברים ולשבים(מיקום אסטרטגי לירקנים) ושדות חמניה צהובים, בהם אתה רשאי לעצור בדרך ולקטוף ולהותיר מצלצלים בצד כראות עיניך (לא היה בדיוק עובד במטרופולין של לונדון או במנטליות הישראלית).

ובניגוד לכל הסטיגמות של חיילי השוקולד, לעניות דעתי הם יותר קרובים לספרטנים, היות ששם הילדים לומדים לטפס על ההרים כבר בגיל שלוש (וזה לא קורס טיפוס מזורז בחדר הכושר), יש טכניקה ויש ציוד מתאים. בגיל ארבע הם כבר מפטרלים בין הפסגות של ההרים המושלגים, ובגיל שש הם פוסעים לבדם בדרך לבית בספר וחוצים כבישים ויערות (די ברור מה המקור לכיפה אדומה). הצבא שלהם מסתבר מאובזר בציוד הכי חדשני ומתרגל מצבי קצה בתקציבים אדירים, ואין ספק שהסדר והניקיון מאפשרים לו גם לסמוך על אנשיו שהם אכן יתחזקו את הציוד הניתן כיאות.

כך שהם נראים בריאים יותר, ספורטיביים יותר, עצמאיים יותר, פשוט פרסומת לאקטימל. נראה לך שכדאי לטעום קצת מהעוגה להצטרף לחבורה. אבל אל תטעה, הם שומרים בקנאות, סביב מסכת חוקים נוקשה ויד רוחצת את יד, שדמם לא יתבולל בזרים.

אז הם יפנקו אותך בהרבה שוקולד, מקרוני של שפירנגלי, ישמחו לקבל אותך כתייר להנות מגן העדן הפרטי שלהם, אבל עד כאן שלא יהיו לך אשליות בקשר לשוויץ, כי שוויץ לא מחכה לך.........................

יום שמשי בבריטניה – מציאות או חלום

לאורך החיים, אתה נתקל, במושג "זכרון קצר", בהתחלה זה קצת מוזר כי רוב האנשים בגיל הנעורים זוכרים הכל (לפחות בתקופה שלנו ידענו את מספרי הטלפון של החברים בעל פה, מה שהפך למבצע קשה מאז כניסת הסלולר ובכלל הקלות הבלתי נתפסת של המכשיר הנייד בו נשלף השם בשניה, שלא נדבר על המכשירים שפשוט מגיבים לשמע), אבל ככל שאתה מתבגר זה חודר עמוק עמוק לתודעה, ולא בגלל שעשית קורס מבוא לפסיכולוגיה ארגונית, או טעמת קצת מתיאוריות השיווק, או שהילדים שלך מתרגלים את זה מידי יום ויומו על בשרך, אבל אז בלי שהתכוננת לזה, אתה מוצא את עצמך חוטא בגדול כמו כולם ומיישם את התיאוריה הפסיכולוגית ב"גדול", ורק בגלל יום שמש אחד הגורם לך לשכוח שאתה חי בממלכת הגשם (כן לא בדיוק דריזל), בין יותר קודר ואפור (ורוח אל נשכח את הרוח) כאשר את ימי השמש אפשר לספור על יד אחת.

אבל יום שמש אחד, גורם לך כבר לפשפש בארון ולמדוד את סנדלי הקיץ שכמעט ולא ראו אור יום בשנתיים האחרונות, לעבור על מלאי השרוולים הקצרים ולפנטז על מכנסיים קצרים. לא שהעובדות בשטח גורמות לך לרגע להתבלבל, מגפי החורף עדיין מונחים בכניסה לבית ליד סל המטריות, מעילי הגשם פזורים בכל פינה, לעיתים בבוקר אתה חייב להצית את ההסקה לאיזה חצי שעה, אתה עדין לא עוזב את הבית בלי סווטשר ומחזיק את המטריה הכפולה בפגוש האחורי, אבל בבית המרקחת כבר התייצבת לקנות קרם הגנה, את הילדים כבר ציידת בכובעים ומשקפי השמש כבר הוצאו מהמגירה, ולמה הכל בגלל יום שמש אחד???

ככה זה שיום שמש אחד מספיק כדי למלא מצבורים כנראה לשנה שלמה, כי באותו יום אתה לא חושב על המשבר הכלכלי, אתה לא חושב מה להגיד ואיך להתנסח מול האנגלים, אתה פשוט עצמך והדבר המופלא שגם הם הופכים לקצת ים תיכוניים.

הרבה יותר נוגעים, הרבה יותר צוחקים, פתאום כולם יוצאים מהקונכיה ומרחיקי הלכת מספיק שיגיעו לפינת הירק של השכן וימצאו את כולן בלבוש חושפני רק בגלל יום שמש אחד.

אז אל תתפלאו אם פתאום גם בני המין השני הופכים להיות נדיבים ומארגנים טיול פתע לפארק רק עם הילדים, הכל בשביל הבונדינג ובשביל הטבע והנוף (ואכן איזה נוף יש להם בפארקים שלל חזיות מרקס אנד ספנסר וויקטוריה סקרט, רגליים חשופות).

ובפעם המי יודע כמה, אתה מתמלא באנרגיות עשיה ומחליט שזה הזמן לחדש את הריהוט בגינה, לרכוש שער חדש לילדים, טרמפולינה ואתה מוצא את עצמך משוטט בין אתר ואתר והכל בגלל יום שמש אחד.

המקרר כבר מלא בכל סוגי הגלידות, אתה כולך מלא תקווה שהשנה סוף סוף מלאי בגדי הקיץ הקצרים ינוצלו ולא בגלל שאתה מתכנן איזו גיחה לישראל במהלך חודשי הקיץ.

אז נכון שאין להם ים בגישה של רבע שעה נסיעה, אבל הירוק הזה בעיניים, הפארקים האינסופיים, פינות החמד השוקקות בבעלי חיים קטנים וגדולים, הופכות את המקום לגן עדן וזאת רק בגלל יום שמש אחד.

 

 

 

 

 

שפעת החזירים

אם היינו משחקים משחק אסוטיציות והייתי אומרת "חווה אלברשטיין", אז הדבר הראשון שהיה עולה לכל ילידי שנות השבעים והשמונים, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, כך שהייאוש נעשה יותר נוח, אתה מבין", אז שחנוך לוין כתב את מילות השיר הוא לא בדיוק נכח באחד מימי השמש הנדירים בלונדון (לא שהיו חסרות לו סיבות להיות דכאוני). אבל בסתם יום שמש בלונדון, מה שמתחיל להיות פה די קבוע, קשה להגיד שהייאוש נעשה יותר נוח. אבל ביום שמש מקסים, ששפעת החזירים תוקפת את השכונות הצפוניות של לונדון, ואתה לא יודע אם זה עכשיו "אין חזירים" או הותקפת בסתם שפעת קלה, ומה יהיה בחורף שתהיה המתקפה האמיתית וזו סתם חזרה גינראלית. אז גם ביום שמש מקסים, הייאוש נעשה יותר נוח!!

אז כן, זה הגיע גם לפה ובגדול, במהלך יומיים תמימים הכניעה השפעת כמחצית מבית הספר של ילדיי, ולא פסחה על ההורים, ונציגי הממלכה הם רק שפשפו את הידיים ולקקו את האצבעות, כי סוף סוף אפשר להוציא לפועל את נוהל מספר איקס ולתרגל התקפה אפידמית על רטוב (אין ספק שזה מעשיר את קורות החיים). כבר בבוקר השני של המתקפה, נסגרה חצר בית הספר וההורים הובלו לעמדת המידע, דיילות חן מקופת החולים החלו בחלוקת עלוני מידע, והצוות הניהולי של בית הספר הרגיע את ההורים וביקש כי ילדים שאינם חשים בטוב לא יכנסו לבית הספר (המצאת נוהל שליחת ילד עם אקומולי לבית הספר בתוך בקבוק השתיה, מסתבר שאינה הברקה ישראלית בלבד, אלא כנראה טריק די מקובל אצל כל זוג הורים עובד שאינו מעסיק סבים וסבתות במשרה מלאה).

לסקרנים שבינינו הסכימו לגלות שיש חשש כי החזירים נחתו גם אצלנו ולא בשל האהדה שלהם לחלות של "דניאל" או למעדנים שניתן לרכוש במרכול השכונתי מבית היוצר של מרקס אנד ספנסר, אלא דווקא בגלל אותו יום שמש שהתחיל לבקרנו בתדירות די גבוהה או בשפת הרופאים, עונות מעבר הטומנות בחובן שלל הפתעות כגון שפעות למיניהן.

כאשר הגענו באותו יום לחצר בית הספר בשעת האיסוף, אחרי שסרן שמועתי כבר התריע כי הבית ספר יסגר, התבשרנו כי בית הספר הותקף על ידי נגיף שמתפשט במהירות האור, ואל דאגה מסתמן כי ההתאוששות מהירה תוך 48 שעות, אך הוחלט כי לפחות למחר ייסגר בית הספר.

חזרנו הביתה מלווים במכתבים רשמיים מקופת החולים, נוהל הפירמידה הופעל והילדים (הבריאים שביניהם) היו שמחים עד גג השמים, החופש הגדול התחיל.

אבל כאן לא תם סיפורנו, כי זאת הייתה רק ההתחלה של מתקפת החזירים במחוזנו, למחרת התפוצצה השמועה ופורסם כי התגלו ששה מקרים של שפעת חזירים והוחלט כי בית הספר ייסגר לשבוע ימים עד שתדוכא המתקפה. הילדים החולים אותרו וסומנו וציידו בכדורי מנע.

ואנחנו שנפלנו בין הכסאות, לא ממש עמדנו בתבחיני השפעת, החום היה נמוך, כאבי ראש נסבלים וחשנו לא ממש טוב, רק שלא ניתן היה להחליט בקלות, האם התחושה הרעה הינה כתוצאה מהפחד שאנו עלולים להיות מותקפים או איך נעביר עוד שבוע שלם עם הילדים בבידוד.

דרך אגב, לגבי הבידוד, האם אנחנו בבידוד?, נפגשים עם ילדים אחרים? או רק כאלה שכבר היו חשופים?, אפשר לגשת לסופר ולהפיץ כמה נגיפים עסיסיים? או אם כבר בבידוד אז כדאי לקבל את הדבר האמיתי?, אולי עדיפה חשיפה מרובה, קצת נישוקים וחיבוקים, בכדי לקבל אחת ולתמיד חיסון מהשפעת הנוראית, כי עד שהשווייצרים יסכימו לספק לנו את החיסון במחיר מסחרי זה יכול לקחת עידנים, הלוא הם תמיד נייטראלים?

אבל בממלכה המאוחדת, אין באמצע וכאילו ובערך, עובדים על פי הספר, הם סגרו את בית הספר לשבעה ימים, אין התלבטות לשלוח או לשלוח, משהו כבר החליט בשבילך.

לעומת זאת בחצר שלנו, הישראלים, כאן רק ממליצים לא נוקטים עמדה, אף אחד לא לוקח אחריות. ממליצים כי הילדים מהבית הספר הנגוע, לא יבואו לפזר את החומר הטוב שהם נושאים, אבל זוהי רק המלצה וכמובן קבלת ההחלטות עלינו, ההורים. כרגיל, "חצי הריון", אני אפילו מוכנה להתחייב שאין ביטוי כזה באנגלית, זה פשוט לא קיים בלקסיקון שלהם, ואז מה לעשות, להביא פתק מהרופא "הילדים בריאים", אין סיכוי שבעולם שאחרי ביקור במרפאה, תצא בריא כי עיבוי רמת הנגיפים שם היא הגבוהה ביותר.

כך מה שנותר לך לעשות, הוא פשוט להיצמד ל"מסומנים" ולהעביר עמם בהנאה סתם יום שמש רגיל!!!!!!!!!!!!

כאן מעמדת הבידוד שלי

ROTHERWICK ROAD

חזקו ואמצו!

נירית

 

BREAN SANDS CHESS TOURNAMENT

הכותרת הפעם באנגלית, לא בגלל שהיא הפכה פתאום לשפה הדומיננטית שלי, לא בגלל שרציתי להציג סלוגן מתוחכם יותר, או שזה נשמע יותר טוב במילים לועזיות; אלא פשוט בשל מגבלה טכנית פשוטה של מעבד התמלילים שלי, שמתקשה לשלב בבלוגית אותיות לועזיות וקצת משפת הקודש.

לא שהכותרת באנגלית כל כך מאתגרת וממש עושה לכם את זה. אין ספק, ששח מט אינו נחשב כחוג איני בישראל, ומשוייך יותר לילדים ממוצא רוסי, לילדים עם הורים מוזרים, בדרך כלל הם חובשי משקפים או ממש חנונים מדופלמים שלא מצאו את עצמם, למרות עידן הטכנולוגיה והאינטרנט (עדיף להיות האקר מאשר כוכב שח מט). גם שם המקום לא יגיד לכם כלום, אני בספק אם משהו יוכל למקם אותו במפת בריטניה. זה נכון שמבחינת רוב הישראלים, לונדון, הינה הנקודה הכי צפונית שיש, אבל גם אצל תושבי הממלכה מה שרואים מכאן לא רואים משם. חופי ויילס אינם בדיוק התשובה לריביירה הצרפתית או לצוקים הנופלים היישר לאוקיינוס בצפון מערבה של סקוטלנד. סתם חופי חול שבדומה להתנהלות המקומיים, נראים כאילו צפית בשנית בסרטי "היה היה" שכל כך אהבת, אבל פתאום הם נראים כך כך דהויים וישנים ואתה לא מבין, היכן נעלם הקסם.

אז אל חופי ויילס, הנושקים לאוקיינוס האטלנטי, עדיין לא הגיעה מגיפת רשתות בתי הקפה, והם עדיין מקפידים לשמור בקנאות על סגנון מסעדות הפועלים בהן ניתן לשתות קפה מהביל תעשייתי עם טוסט חמאה או נקניקיות חזיר על הבוקר (המהפיכה האורגנית והבריאותית רחוקה מהם אלפי שנות אור). גולת הכותרת הן המזללות האמריקאיות שנושאות את דגל הג'אנק ומשתלבות יפה בין שלל ההיצע הקולינרי של מסעדות פיש אנד ציפ'ס. למרבה הפלא שאתה פוסע בין המעברים ב"טסקו" (אחת מרשתות המזון בברטיניה, המחזיקה בשליש מנתח השוק, ונחשבת לזולה אבל מספיק אטרקטיבית גם לבעלי הממון), אתה מבחין כי העובדים בניגוד לתמהיל האתני בלונדון, הינם ברובם אנגליים טיפוסים (לבנים, שמנמנים, אין ספק שהג'ינגים נצחו בגדול), אין הודים ומלוכסנים או חובשי רעלות למיניהם. הם כולם לבושים בסגנון מרושל ללא ש'יק או צבע, כאילו משהו העביר עליהם מחיקון כמו בשנות השבעים בישראל אך לא השלים את המלאכה כראוי.

איתרע מזלנו ותחרות השח מט התרחשה דווקא באחד מסופי השבוע הכי גשומים שהיו לאחרונה באביב הבריטי, לא מדובר בדריזל שמיזל, אלא חורף ישראלי במיטבו שכמעט ולא רואים ממטר. מה שהתחיל כסופשבוע עם ציפיות שואפות לאפס הפף דווקא לחוויה נחמדה, ולא בשל כיכובו של יותם במשחקי השח מט, או אוכל הגורמה המשובח וניחוחי ספלי הקפה הרבים שלגמתי, אלא שעם כל הציניות שיש לי כלפי הבריטים, יש לנו עדין הרבה מה ללמוד מהם, ומספיק קצת לערבב אותו עם תמהיל הערכים שלנו (אל נשכח את החוצפה הישראלית) ובאמצעים מעטים התוצאה יכולה להיות מדהימה.

הפעם בניגוד לנטייה שלי להתמקד בצרכים הבסיסיים שלי, לא ארחיב בתיאור תנאי השטח; תנורי חימום על סליל כמו בצבא, חשמל בהקצבה, זרימת מים לא עקבית במקלחת ואי יכולת לקבוע את טמפרטורת המים, מיטות לגמדים עם מזרוני צמר גפן (כנראה הגרסה האמיתית לנסיכה עם העדשה).

בתור מבקרת חדשה בעולם תחרויות השח-מט נפתח בפניי עולם חדש שלא היה מוכר לי, שונה מאד מהאסוציאציות הנדושות. רוב הילדים לא היו ממושקפים, לא היה רוב למוצא האסיאתי אלא דווקא למנומשים, רובם היו לבושים במיטב הבגדים הקולים מתחת לחולצת הבית ספר ומצויידים בנעלי ספורט ממותגות, אין זכר לסוודרים עם כפתורים וחולצות משובצות.

יכולת ארגון מדהימה, בדחיסת מאתיים מתמודדים מתחת לגילאי אחת עשרה במהלך חמש עשרה דקות בלבד והושבתם ליד השולחנות הנכונים, רישום המתמודדים, תיוג השופטים, ופינוי ההורים, לא פחות מרשים ממבצע צבאי מרתק. הרצינות בה נתפסת התחרות על ידי ההורים, החוקים הנהלים, אינה ניתנת לעיכול מיידי לאחד שמגיע מפלנטה של "מסתדרים" לאו דווקא "מסודרים".

בדומה למרבית שנותיי, למרות שהפעם שוייכתי לבית ספר אנגלי מהמניין (אפילו נחשב כטוב), עדיין התנהלתי מתוך נקודת המוצא של דויד מול גולית או מה שמוכר אצלנו כל כך טוב נאלתר, נזרום תמיד יש הפתעות. ככה גם נראתה הנבחרת שלנו ביחס לבתי הספר האחרים, לא הייתה ממש אסטרטגיה, לא הייתה הקפדה על משוב והיזון חוזר, אלא ניסים תמיד קורים (עובד טוב אצל היהודים) וכאשר יש קצת כשרון זה באמת מספיק.

בניגוד אלינו, המתחרים, ובמיוחד ברוקליין (בית הספר הציבורי השוכן ליד בית ספרנו ונחשב ליותר "מוצלח" – גם על זה אפשר להתווכח, מה שכן הוא מנצח בגדול בחתך הסוציו כלכלי המאד הומוגני) נהלו את המלחמה בצורה מאד מסודרת, עם תחקירים מסודרים, תיעוד מהלכי הקרב ודגש על משוב ובניית אסטרגיה. כאשר אצלנו התנהלות הקבוצה הייתה יציאה לקרב תחת ההנחה שיתגלה איזה גיבור מקומי שיושיע את עמו, מה שלא כל כך קרה.

עם זאת, בניגוד לשכפול הגנטי של אותם בתי ספר, אנחנו ייצגנו את "מגדל בבל" בשיא תפארתו. בשולחן השח-מט ומדשאת הדשא, שיחקו להם יחדיו עלי, חמיד, תורג'ן, ברקיי, קורן, סטנלי ויותם, עם רצון עז לנצח. דווקא נציגי אחת מהשכונות הצפוניות של לונדון (תרתי משמע), היו בלילה של מוסלמים, יהודים, הודיים וקתולים (המקומיים נשלחים לבתי ספר פרטיים והמהגרים נוהרים לתפוס את מקומם). הם רק רצו לנצח, מוצאם השונה, העובדה שהאמונה של הוריהם שונה ובבית הם מדברים בשפה שונה, אבל שם בחופי וויילס עם הכדורגל בין הרגליים, כולם דברו שפה אחת. הם הרגישו טוב ביחד, הם נשמו ושאפו אחד את השני, ללא הבדל גזע, מין ודת.

אני לא יודעת אם בעוד מספר שנים, לכשיגדל, יזכור יותם את החוויה העצומה שהוא חווה, את התמימות של הילדות שהכל עדין פתוח, אין תבניות אתה לא מתייג הכל למגירות מאד מסודרות והכל אפשרי.

כך שבתנאי שטח ירודים, אחרי גמילה מקפאין למהלך 72 שעות, אתה עלול גם ללמוד מהילדים שלך, איך הם יודעים לפשט את הדברים ואז באמת ניתן להנות מכל דבר.

מכרי הדשא הירוקים של ויילס

ממערב בריטניה

חיבוקים ונשיקות

נירית

 

שם מועדף לבלוג

אז כמו שכתבתי כבר שבוע שעבר, בהמשך לשיפור בעיצובים ושיפצורים אחרים וכמובן אחרי שהדגשתי את הכותרת, בהמלצת קוראיי הפעילים, אני פונה אליכם בנושא בחירת השם המועדף לבלוג. התחלתי עם ...

LONDON IN YOUR LATE 30^TH

עברתי" ללונדון למתחילים"

ואני קשובה להצעות אחרות או העדפות.

רן שעסוק יותר מדי בנושא הגיל יצא כנגד השם הראשון, בטענה שזה לא הזמן, הגיל והמקום להתעסק במספר אוטוטו ארבעים.

אז הנושא פתוח להצבעה!!!!!!!!!!!!!

אבל זה אומר שמי שעדין לא נרשם זאת הזדמנות מצוינת לתקתק את כתובת האימייל שלו בצד ימין של הבלוג.

וחוץ מזה זה הזמן לתרגל איך להגיב בתוך הבלוג ולא באמצעות שליחת אימייל.

אז קדימה לעבודה...

בסוף השבוע אנחנו מצטרפים ליותם (תחת לחץ כבד של הילד) לתחרות שח מט (ממש מרתק וכל כך אנגלי) במין כפר נופש (כנראה מתחת לסטנדרטים של אכסניית נוער בישראל), כך שסמוכה אני שיהיה לי מה להגיד בנושא.

אז סופשבוע נעים

מלונדון האפרורית (מה חדש?!)

נירית

אצל הנרי השמיני זה לא היה קורה

שאתה מחליט לתפוס מטוס לאנגליה, אתה מוכן מקסימום להצפין ללונדון (סקוטלנד נתפסת כיעד לטיולי פנסיונרים), היות שזה יעד לא מרוחק ממוקם באמצע העולם (הסרטים יותר שווים מטיסה לאירופה הקלאסית), ניתן לתקשר בקלות (אין מה לעשות יותר סינים, יותר דוברי ספרדית, אבל אנגלית עדין אין), ניתן להבין את רוב המיוסיקלים (למתורבתים יותר יש גם הצגות במלל שייקספירי), ניתן למצוא את מיטב המותגים (כולם כבר פתחו פה את חנות הדגל) ויש מספיק מסעדות שמספקות לך מאוכל הודי, יפני, תורכי ואפילו חומוס (בשנה האחרונה נפתחה רשת החומוסיות הראשונה).

הם אפילו התחילו לאמץ קפה איטלקי טוב (חוץ מכל רשתות האינסטנט שצצו כאן כמו פטריות), אבל בשום פנים באופן לא תדיר רגליך לכאן בשביל האוכל האנגלי, אף אחד לא מחזיק בין ספרי הבישול שלו בישול אנגלי ל"מתחילים" או ל"מתקדמים". רב הפאבים האנגליים אמצו כבר מזמן לתפריט היומי את הפסטה וההמבורגר. אף אחד לא חוזר לבקר בלונדון בגלל החוויה הקולינארית האנגלית, ויידע לעדכן אותך רק במסעדות הודיות, סושיות נהדרות; ודרך אגב אולי ימליץ לנסות את הפיש אנד ציפ'ס המפורסם (אם תעמוד בכמות השומן הנשפכת עליך בשוט אחד).

גם מצבור השפים המדופלמים שכבשו את המסך לא רק בבריטניה (גיי'מי אוליבר (השף העירום) וגורדון ראמזי המנסים להחזיר עטרה ליושנה, בסופו של דבר מבשלים על טהרת הבישול האטלקי או הדרום צרפתי (מצע קוסקוס משובח הולך מאד טוב בכל מנה שהם מפרסמים במכלול ערוצי התקשורת). אפילו אם ננסה למנות חמש מנות אנגליות טיפוסיות, אני לא בטוחה שבעלי הותק פה יוכלו למצוא מגוון חוץ מפשטידת בשר, יורקשייר פודינג, סירופ טופי....

אז נכון שהבריטים המציאו את מחית האפונה, הבעיה שכל האוכל שלהם מסתכם במחית אחת גדולה ללא טעם וצבע. בדומה לטעם הלבוש, ההקפדה על הגזרה והתאמת הצבעים; כך גם האוכל האנגלי בלי שי'ק. אז יש להם צבא שפים שמנסה להחדיר מהפיכה בתודעת המטבח האנגלי, מלווה בהרבה סלוגנים תופסים כגון: "אורגני", "בריא" ו"תזונתי". חוץ מכמה קמפיינים בלתי מובנים לכאורה, "החזירו את הכבוד של החזיר לבריטניה"; תפס טוב לפני השפעת וכמובן שלשל לכיסו של ה"שף העירום" סכום יפה, בהיותו שותף עסקי בחוות החזירים האורגניים.

אבל מה לעשות הגיע הקרדיט קרנ'ץ וטרף את כל הקלפים, חלה רק עליה בקניית אוכל תעשייתי ושמן שמפרנס הרבה מזללות של פיש אנד וצ'יפס או בגרסה המודרנית מקדונלדס.

אז איך זה שאתה פוסע באחד מארמונותיו של הנרי השמיני, המפטון קורט, אתה מבחין בתשומת הלב המרובה שהעסיקה אותו הנושא הקולינארי. התשוקה שלו לאוכל ונשים, שילוב קטלני של כל מאהב מהולל ממוצא לטיני או ממוצא איטלקי. תשומת הלב המרובה להכנת האוכל, לא מקפחת מסעדה של חמישה כוכבים במישלן.

הוא בנה מכלול עצום של מטבחים, בכל אחד מהם הוקפד על התמחות בהכנת המנה הראשונה, השניה או האחרונה. לא רק המבחר העצום והירידה לפרטים הינה מופלאה, אלא בשחזור ניתן לעמוד על מרכיבי הבישול והחומרים בהם נעשה שימוש, מספר רב של תבלינים שהגיעו מרחבי העולם מזרח ומערב (אל נשכח כי לונדון שוכנת בקרבת הים). התפריט כלל לא רק חזירי בר שמנמנים (אלוהים ישמור מהשפעת), אלא דגי ים מתובלים בבלילת תבלינים, פרורי לחם שעורבבו ממספר דברי מאפה, עשרים מיני ריבות שנרקחו עברו, אפילו פשטידת הבשר נראית עסיסית. אז איך זה שמלך שעסוק כל כך בחדוות הבישול, שהקפיד להפיק יין במרתפי ביתו, לא הצליח להנחיל ליורשיו ולעמו קצת מהתשוקה של הבישול שחסרה פה כל כך. לא סתם האנגלים האמיתיים עם פרצופי הפודינג מכתתים רגליהם (האחרונים ששרדו) למסעדות המהגרים, ואין שום רשת שחצתה את קווי האוקיינוס וייצאה "אוכל אנגלי".

אחרי שאתה מבלה בארמונו אתה מבין שהגבר האתלט והכריזמתי שהפך לשמנמן וסוכרתי, הצליח לספח אליו כל כך הרבה נשים, כנראה לא רק בשל כוח השררה וכנראה לא בשל כוח הגברא, אלא בשל הארומה שנטפה ממרתפי מטבחיו והגיעה לכרסם של אנשי חצרו.

כך שבמשך השנים משהו התמסמס, אני לא יודעת אם גם בזה ניתן להאשים את הוויקטוריינים, אין ספק שדמותה המגוחכת של המלכה ויקטוריה לא תרמה הרבה לפיתוח סגנון כלשהו היות שהיא הייתה עסוקה כל הזמן בהולדת ילדים והטמעת תיאוריות שמרניות.

חבל שההיסטוריה זכרה להנרי השמיני רק את נשותיו הרבות ולא הנציחה אותו כ"שף העירום האמיתי" של הממלכה הבריטית.

עד כאן מהמפטון קורט (מומלץ לבקר ביום חמים ואין להתפתות לרכישת גלידה באחת מהעגלות הניצבות בכניסה, את הגלידה תשאירו לאיטלקים וזה לא המקום).

סתם יום רגיל

ראש השנה, ט"ו בשבט, חנוכה, פורים ופסח, חגי ישראל במהדורה הקלאסית, מורגשים היטב בפרבר הלונדוני. אצלנו בעיירה אפילו רשתות המזון המובילות (לא רק אילו עם בעלי שליטה יהודית) נוהגות להתארגן, ולצאת במיטב המסורת של שופרסל וקו אופ בשלל מבצעים; לא סתם מרחיבים פתאום את מדף הפירות היבשים, לא בגלל דמפינג (הצפה במחיר) חסר תקדים של פרי האדמה, פתאום מוכרים בשקיות ירקות למרק עוף יהודי טיפוסי; שלא נדבר על הפסטיבל שמסדרות החנויות היהודיות, ממכירת מתכונים יהודיים במאפיית הדגל של "דניאל", למבצעי מצות (שניים במחיר של אחד), למכירה חסרת תקדים של סופגניות (שדומות יותר ויותר לדונאט) ואל נשכח את התור לחלות ביום כיפור שמשתרע עד למעדניה המתחרה. אבל אתמול והיום, סתם יום רגיל, אולי הכמות של עוגיות דגל ישראל ב"דניאל" גדלה לקראת יום העצמאות, אבל לא יותר מזה. סתם יום רגיל בו צריך לאסוף את הילדים מבית ספר, אתה לא חש בעצב החד שאחרי עשרים וארבע שעות מתמלא בשמחת המנגל וממפגש החברים השנתי. פתאום הטקסיות המופלאה, הרגשת השייכות האדירה, העצב הנורא שמחבר אותך למקום – לא נמצא, ושום טקס בבית כנסת, או שמיעת תחנות הרדיו הישראליות, לא יכול להחליף אותו. זה נורא להגיד אבל כניסת יום הזכרון בדומה ליום כיפור, יש בו הסכמה מוחלטת של הציבור, אנשים יוצאים בערב יום הזכרון מוקדם מהעבודה, למרות הפקקים כולם יותר סובלנים, הציפייה מול הטלויזיה לאורך כל הלילה, למרות שאתה נחנק והדמעות זולגות ללא הכרה וכל כך עצוב, במיוחד שאתה יודע שיום אחד יגיע ושני הגוזלים שלך יתייצבו מחויילים בבקו"ם. אבל אתה מרגיש כל כך שייך ושזה שלך, ולא סתם שלך יש לזה משמעות, יש לזה עומק, זה חזק ממך. אתה חלק ממורשת, אתה שייך למשפחה הגדולה הזאת, שבימים כהרגלם מאד נוח רק למצוא את הרע שבכל דבר. השירים ברדיו ביום הזכרון, הילדים הולכים בלבן למוסדות החינוך ואיך שלא תרצה גם אתה לובש בסוף משהו לבן. הלחץ לצאת מוקדם הביתה לפני הפקקים, כאשר אתה יוצא מהאוטו עם עיניים נפוחות, אבל אז השקט לפני ערב יום העצמאות, הטקסים, אתה מותש נפשית ושוקע בתרדמה, ופתאום הקצב משתנה, זיקוקים, הופעות רחוב ואלפי תיכנונים, מתי נפגשים, מי מביא מה, מי אוסף את מי. אבל פה סתם יום רגיל. אפילו לא קניתי סטקים למחבת בשביל הסימבוליות. אז נכון שלקראת סופשבוע, נארגן איזה מנגל לכבוד יום העצמאות (אולי אפילו נשיג פרגיות – לא בלקסיקון של תערובת העמים פה), וביום ראשון נחגוג עם בבית ספר הישראלי בקטנה את יום העצמאות, בזמזום שירי מולדת. אז רן הציע שנלך לאכול פלאפל בשביל להרגיש משהו. זה צובט בלב, כי פה זה סתם יום רגיל.

ברלין

אני בטוחה שאם תעלעלו בעכבר העיר, מוסף התיירות של ידיעות אחרונות וכו', תספגו רק רישומיים תיאוריים וצבעוניים על העיר שנבנתה מחדש, כמה היא אלגנטית, כיצד היא משלבת את הישן ששופץ במיטב המסורת הגרמנית והחדש שלא גורע מההסטוריה. יש בה את השי'ק הצרפתי עם הסדר הגרמני והמחשבה לטווח ארוך. היא אולי אחת הערים שניתנה לה ההזדמנות, להתכונן לקראת המאה ה- 21. אנחנו בארץ הורסים כל כך בקלות את הישן בכדי שהחדש יספק יותר מקום, יותר הכנסה והם הגרמנים כל כך מתגעגעים לישן ואין להם בעיה של קרקע אינסופית.

נסענו לחגוג יום הולדת שבעים לאבא שלי בברלין, בקרנו בבית בו גרה סבתי לפני שעלתה לארץ ישראל (אין ספק מיקום פיצוץ, רחוב שקט, חמש דקות הליכה מתחנת הטיוב, חמש דקות הליכה מנהר השפריי בשביל הרומנטיקה ותחנת אחת מהרובע היהודי). היהודים שנדחקו לגטאות (מושג שהומצא עוד בימי הביניים בשמו השיווקי "רובע") ראו כבר אז את הנולד, ושטח ההסגר שניתן להם נושק לאלכסנדרפלאץ שהנו אחד ממקומות הבילוי של המזרח המתחדש. בית הכנסת שחולל בליל הבדולח עדיין שוכן בציר הראשי, הכניסה שופצה אך החלל הפנימי נותר הרוס לעולמי עד כגלעד זכרון למעשי הגרמנים. אנדרטת הנצחה למגורשים עומדת באחת הסמטאות, ומאחוריה בית הקברות היהודי. מעניין שעם המתים הנאצים לא העיזו להתעסק והם היו טמונים להם במרכז העיר. הקהילה היהודית בגרמניה הינה ברובה יהודים שהגרו מרוסיה וסביבתה, הזיקה לשראל וליהדות כמעט מטשטשת. למרות שמרבית ממשפחתו של אבי לאחר המלחמה התפזרה לכל עבר, אוסטרליה, ארה"ב, חלקם אף חזרו לגור באירופה והקימו משפחות מחדש, האהבה למולדת, לגרמניה, נותרה בעינה. הם המשיכו לדבר ביניהם גרמנית, הם שאפו תרבות גרמנית, בשלו אוכל גרמני (לא משהו לפחות בנוסח היהודי), הם החלו לבקר בגרמניה בשנות השבעים והיו אף כאלה שחזרו לחיות בה לקראת זקנה. מזעזע אבל שם הם הרגישו הכי בבית, באותו בית אבות מלא נאצים, שהיינו נוהגים לקלל בקללות עסיסיות בעברית במפגש במעלית. דבר שהיה נשגב מבינתי עד שהגענו למוזיאון בברלין.

מכל המסע שערכנו בברלין, חווית הסביבה בה חייתה סבתי מצד אבי, החומה, המרכזים היהודיים, יש מילה אחת שמהדדת בראשי מאז שחזרנו והיא "גלות". זאת המילה הראשונה לה אתה נחשף כאשר אתה פוסע במוזיאון היהדות שעוצב על ידי דניאל ליבסקינד. אוטומטית מבחינתי "גלות" היא לא לחיות בארץ ישראל, כי הבסיס השורשים הם שם.

מבחינת האדריכל, הגלות מתייחסת לכך שהיהודים הגרמנים נאלצו לעזוב את גרמניה. ברי המזל כסבתי הספיקו לחמוק עם כל מטלטליהם לפני שהיטלר החל לממש את תוכניתיו, והאחרים ששרדו, לא היו מסוגלים לחזור לחיות בגרמניה אחרי המלחמה. הם נאלצו לנדוד לארץ ישראל, ארצות הברית, אוסטרליה וכו'. ללא קשר לשורשים היקיים, כולם זוכרים את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר המחקים את הייקים. הם אף פעם לא נקלטו, המשיכו לדבר בגרמנית, ניסו ליצור גרמניה נוספת בארץ ישראל, המשיכו לכמהות לקונצרטים ולאופרה. הנקודה העצובה בכל הסיפור, שמנקודת המבט שלהם, למרות השואה והזוועות שהגרמנים עוללו לקהילה שלהם וליהודים בכלל, הם נאלצו לעזוב והלב שלהם תמיד נותר בגרמניה.

אתה מסתובב בחלק הראשון של המוזיאון שפורט מסמכים דקומנטריים ללא חשיפה של מראות השואה (בחלק השני שאינו מומלץ עם ילדים) ואתה מרגיש חנוק וכלוא. לא בגלל שצפית בעדויות מצמרות של ניצולים, אין עדות לתמונות קשות אלא רק מסמכים ועובדות היסטוריות ולפעמים גם תסכיתים. תוך שאתה פוסע במסדרונות הצרים ועובר על פני ההסטוריה של יהדות גרמניה שמתחילה כבר מתקופת הרומאים, אתה שואל את עצמך מתי באמת היה להם טוב? מהם עשו שם כל כך הרבה שנים? לאורך השנים עשו בהם הגויים כרצונם. הם תמיד היו נתונים לחסדם של השליטים ששינו את דעתם מקצה לקצה. הם היו איכרים שנושלו והוכרחו לעסוק במסחר ובהלוואות בריבית. על זה נבנו טובות מעלילות דם. הם הוגבלו מקצועית, מסחרית, רוחנית ובכל זאת סיפקו לאורך ההיסטוריה את פרויד, איינשטיין, קרל מרקס ועוד ועוד. אבל תמיד הם הרגישו שם הכי בבית. זה נשמע נורא, ואפילו מזעזע. אבל שאני מסתכלת סביבי חיה בגלות שלי. אני לא בדיוק יכולה להגדיר את החברים הטובים שלי כאנגלים או אפילו יהודים אלא ישראלים. אתה מתחבר יותר טוב אליהם, צריך את התמיכה שלהם, את הוולגריות שלהם, את הרעש שאופף אותם ואת הרגשות המוחצנות. זאת לא הרגשה רק של משהו טרי כמוני, היא אותו צורך שקיים גם לאלו ותק טוב כזה של פספורט ומעלה. אני בוחנת את הילדים שלי שלומדים כבר שנתיים בבית ספר אנגלי, עם הרבה משמעת והקפדה על דברים שוליים כמו חולצה בתוך המכנסיים (חנונים מושלמים), וברגע שאתה משחרר אותם משם, הם הופכים לחיות קטנות וקולניות, שלא מביישות כל ילד ישראלי מבית טוב.

יהודים פה יכולים להרים גבה אחת או שתיים (יוצאי דרום אפריקה היו מרימים שלוש אם יכלו), אבל יש לילדים שלי משהו שלהם לא יהיה, וזה לא אמא ואבא דוברי אנגלית מצוחצחת או מאד מנומסים (אף פעם לא מתפרצים לדבריהם של אחרים או חסרי סבלנות חלילה), הם פשוט בלי בושה, גאים במה שהם, עם אנגלית לא הכי מושלמת, הם לא צריכים להצדיק בפני אף אחד שהם יהודים, שיש להם נאמנות כפולה ויש להם הרבה חוצפה.

זה לא החינוך שלי ושל בן זוגי ולא בגלל התיאוריה האחרונה של קורס הורות למתקדמים או שפתחנו שיטה חדשה, כי הם פשוט ילדים להורים שנולדו וגדלו במדינה שלאף אחד אין בעיה עם זה שאתה יהודי, או שאתה צריך לתרץ שמה לעשות נולדת כזה (ישו לא בדיוק היה חבר ורע). הם פשוט ישראליים בלי שום בושה ואין להם בעיה עם זה. למרות שאחרים חושבים שזאת חוצפה, אם אתה חושב על זה בשנית, זאת בעצם ברכה. אולי אם היה ליהודים את אותה חוצפה, משהו באירופה היה מתעורר לפני שזה היה כבר יותר מדי מאוחר.

נירית לשם שינוי בלונדון השימשית

    

לילה עם ג'ורג'

אומנם לא הגעתי עם חולצת טי-שרט שחורה קרועה המכריזה בורוד זועק I LOVE GOERGE! (בכלל הצבע הורוד שלט בגדול ולא בגלל שעיתוני האופנה אותתו על כך, א. אולי זה הצבע האהוב עליו ולא ידעתי על כך. ב. זה הליין הכי נמכר לנשים בנות 55 ומעלה. ג. פשוט מה שנשאר ממכירות הקיץ הקטלניות).
אין ספק, שהרגשתי ממש ילדה בין מעריצי ג'ורג' ולא בגלל ששכחתי שמלאו לי רק 38 שנים בחודש האחרון, אלא שלמרבה הפלא (אני דווקא בניתי על הזוגות החד מיניים שיגיעו – בהרבה יותר מענין לצפייה), קהל המעריצים שבא להיפרד מהנער היווני שכבר לא לובש את המכנסונים הקצרים שלו, יותר בדרך לעשות בייבי סיטר על נכדים, מאשר לבחור באיזו עגלה חדישה נרכוש לתינוק החדש.
אז בין הסבתות והסבים הרגשתי ממש כמו בימים של WHAM, הוא אומנם התבגר וכבר לא מופיע במכנסונים קצרצרים (בסך הכל מבוגר ממני בשבע שנים) – אבל עדין שזוף, חתיך ואין ספק שהבוטוקס עוזר. הלוא הוא לא היה צריך לקום אי פעם לכסות איזה ילד, להאכיל תינוק רעב או לדאוג שהילד שלך מסתדר, מקבל הכל וכו' – בקיצור הוא דואג די טוב לעצמו ובגיל 45 עדין יש מספיק נשים שרוצות לעשות לו ילד!

בכלל זו הופעה לנשים ואפילו אסור להביא לשם גברים!!! רוב הנשים שמגיעות לשם לבד (בדרך כלל בחבורות של נשים), חולמות עליו כבר שנים, לא בוחלות בכמה כוסות בירה כל יום בפאב. אז תחברו את השילוב הקטלני של נשים בנות חמישים שעדין מפנטזות על ג'ורג' ואין להן בעיות ספיגה בדם –שמביא אותם למצב שכל גבר ברדיוס שלהם, הוא סיבה טובה לפתוח במסע ציד.
כמובן שכל ההופעה הן רק צורחות וכמעט מתעלפות ומחפשות קצת גברים שישתפו איתם בחוויה!

לסיכום הוא נשאר והיה זמר פופ! יש כאלה שלא יגדירו אותו כזמר בכלל (ענת לא לספר לירון), אבל הוא יודע לתת שוהו נקי ומקצועי (כבר קשה לו לבצע כמה שירים ברצף) ולשיר את אותם להיטים שגדלנו עליהם (שהיינו בתקופת המסיבות וה- MTV), הלוא הוא לא הוציא תקליטים מאז.

מה שכן, הוא לא הבוס, ואין ספק שברוס נתן הופעה אחרת, המוסיקה שלו אחרת והגליש שלו (והוא מתקרב לשישים) הוא של גבר בין שלושים פלוס.

אז שרנו “Careless Whisper” , השתוללנו ב-” Freedom” ונפרדו מג'ורג' – לא נראה לי שבקמבאק הבא שלו, גם אם אני אהיה בסביבה, אצטרף לחולצות הוורודות.

השבוע אנחנו הולכים לראות את REM שמוגדרים כאיכותיים יותר (זכורים ימי האוניברסיטה שעוד האזנתי למוסיקה איכותית ולא התמכרתי נואשות לגלגל"צ). מה שכן חתיכים לא נראה שם, בירה תהיה שם כנראה בשפע, מה שכן גיל הקהל ירד פלאים בניגוד לכמות הקעקועים והפירסים.

יש לציין כי למרות כמות האלכוהול שנצרכה שם, ביציאה מההופעה הזרימה לתחנת הטיוב היחידה הייתה בלי שאגות וקריאות התרגשות, בלי התפרצות אלכוהול (חוץ מהריח) ובסדר מופתי. כולם חיכו לתורם להיכנס לרכבות ולנסוע ליעדם, תוך כדי כך שאתה מתערבב עם קהל ההצגות בדרכך צפונה לפרברים.


עד כאן,

WAKE ME UP BEFORE YOU GO-GO

נשיקות וד"ש
נירית