הכותרת הפעם באנגלית, לא בגלל שהיא הפכה פתאום לשפה הדומיננטית שלי, לא בגלל שרציתי להציג סלוגן מתוחכם יותר, או שזה נשמע יותר טוב במילים לועזיות; אלא פשוט בשל מגבלה טכנית פשוטה של מעבד התמלילים שלי, שמתקשה לשלב בבלוגית אותיות לועזיות וקצת משפת הקודש.
לא שהכותרת באנגלית כל כך מאתגרת וממש עושה לכם את זה. אין ספק, ששח מט אינו נחשב כחוג איני בישראל, ומשוייך יותר לילדים ממוצא רוסי, לילדים עם הורים מוזרים, בדרך כלל הם חובשי משקפים או ממש חנונים מדופלמים שלא מצאו את עצמם, למרות עידן הטכנולוגיה והאינטרנט (עדיף להיות האקר מאשר כוכב שח מט). גם שם המקום לא יגיד לכם כלום, אני בספק אם משהו יוכל למקם אותו במפת בריטניה. זה נכון שמבחינת רוב הישראלים, לונדון, הינה הנקודה הכי צפונית שיש, אבל גם אצל תושבי הממלכה מה שרואים מכאן לא רואים משם. חופי ויילס אינם בדיוק התשובה לריביירה הצרפתית או לצוקים הנופלים היישר לאוקיינוס בצפון מערבה של סקוטלנד. סתם חופי חול שבדומה להתנהלות המקומיים, נראים כאילו צפית בשנית בסרטי "היה היה" שכל כך אהבת, אבל פתאום הם נראים כך כך דהויים וישנים ואתה לא מבין, היכן נעלם הקסם.
אז אל חופי ויילס, הנושקים לאוקיינוס האטלנטי, עדיין לא הגיעה מגיפת רשתות בתי הקפה, והם עדיין מקפידים לשמור בקנאות על סגנון מסעדות הפועלים בהן ניתן לשתות קפה מהביל תעשייתי עם טוסט חמאה או נקניקיות חזיר על הבוקר (המהפיכה האורגנית והבריאותית רחוקה מהם אלפי שנות אור). גולת הכותרת הן המזללות האמריקאיות שנושאות את דגל הג'אנק ומשתלבות יפה בין שלל ההיצע הקולינרי של מסעדות פיש אנד ציפ'ס. למרבה הפלא שאתה פוסע בין המעברים ב"טסקו" (אחת מרשתות המזון בברטיניה, המחזיקה בשליש מנתח השוק, ונחשבת לזולה אבל מספיק אטרקטיבית גם לבעלי הממון), אתה מבחין כי העובדים בניגוד לתמהיל האתני בלונדון, הינם ברובם אנגליים טיפוסים (לבנים, שמנמנים, אין ספק שהג'ינגים נצחו בגדול), אין הודים ומלוכסנים או חובשי רעלות למיניהם. הם כולם לבושים בסגנון מרושל ללא ש'יק או צבע, כאילו משהו העביר עליהם מחיקון כמו בשנות השבעים בישראל אך לא השלים את המלאכה כראוי.
איתרע מזלנו ותחרות השח מט התרחשה דווקא באחד מסופי השבוע הכי גשומים שהיו לאחרונה באביב הבריטי, לא מדובר בדריזל שמיזל, אלא חורף ישראלי במיטבו שכמעט ולא רואים ממטר. מה שהתחיל כסופשבוע עם ציפיות שואפות לאפס הפף דווקא לחוויה נחמדה, ולא בשל כיכובו של יותם במשחקי השח מט, או אוכל הגורמה המשובח וניחוחי ספלי הקפה הרבים שלגמתי, אלא שעם כל הציניות שיש לי כלפי הבריטים, יש לנו עדין הרבה מה ללמוד מהם, ומספיק קצת לערבב אותו עם תמהיל הערכים שלנו (אל נשכח את החוצפה הישראלית) ובאמצעים מעטים התוצאה יכולה להיות מדהימה.
הפעם בניגוד לנטייה שלי להתמקד בצרכים הבסיסיים שלי, לא ארחיב בתיאור תנאי השטח; תנורי חימום על סליל כמו בצבא, חשמל בהקצבה, זרימת מים לא עקבית במקלחת ואי יכולת לקבוע את טמפרטורת המים, מיטות לגמדים עם מזרוני צמר גפן (כנראה הגרסה האמיתית לנסיכה עם העדשה).
בתור מבקרת חדשה בעולם תחרויות השח-מט נפתח בפניי עולם חדש שלא היה מוכר לי, שונה מאד מהאסוציאציות הנדושות. רוב הילדים לא היו ממושקפים, לא היה רוב למוצא האסיאתי אלא דווקא למנומשים, רובם היו לבושים במיטב הבגדים הקולים מתחת לחולצת הבית ספר ומצויידים בנעלי ספורט ממותגות, אין זכר לסוודרים עם כפתורים וחולצות משובצות.
יכולת ארגון מדהימה, בדחיסת מאתיים מתמודדים מתחת לגילאי אחת עשרה במהלך חמש עשרה דקות בלבד והושבתם ליד השולחנות הנכונים, רישום המתמודדים, תיוג השופטים, ופינוי ההורים, לא פחות מרשים ממבצע צבאי מרתק. הרצינות בה נתפסת התחרות על ידי ההורים, החוקים הנהלים, אינה ניתנת לעיכול מיידי לאחד שמגיע מפלנטה של "מסתדרים" לאו דווקא "מסודרים".
בדומה למרבית שנותיי, למרות שהפעם שוייכתי לבית ספר אנגלי מהמניין (אפילו נחשב כטוב), עדיין התנהלתי מתוך נקודת המוצא של דויד מול גולית או מה שמוכר אצלנו כל כך טוב נאלתר, נזרום תמיד יש הפתעות. ככה גם נראתה הנבחרת שלנו ביחס לבתי הספר האחרים, לא הייתה ממש אסטרטגיה, לא הייתה הקפדה על משוב והיזון חוזר, אלא ניסים תמיד קורים (עובד טוב אצל היהודים) וכאשר יש קצת כשרון זה באמת מספיק.
בניגוד אלינו, המתחרים, ובמיוחד ברוקליין (בית הספר הציבורי השוכן ליד בית ספרנו ונחשב ליותר "מוצלח" – גם על זה אפשר להתווכח, מה שכן הוא מנצח בגדול בחתך הסוציו כלכלי המאד הומוגני) נהלו את המלחמה בצורה מאד מסודרת, עם תחקירים מסודרים, תיעוד מהלכי הקרב ודגש על משוב ובניית אסטרגיה. כאשר אצלנו התנהלות הקבוצה הייתה יציאה לקרב תחת ההנחה שיתגלה איזה גיבור מקומי שיושיע את עמו, מה שלא כל כך קרה.
עם זאת, בניגוד לשכפול הגנטי של אותם בתי ספר, אנחנו ייצגנו את "מגדל בבל" בשיא תפארתו. בשולחן השח-מט ומדשאת הדשא, שיחקו להם יחדיו עלי, חמיד, תורג'ן, ברקיי, קורן, סטנלי ויותם, עם רצון עז לנצח. דווקא נציגי אחת מהשכונות הצפוניות של לונדון (תרתי משמע), היו בלילה של מוסלמים, יהודים, הודיים וקתולים (המקומיים נשלחים לבתי ספר פרטיים והמהגרים נוהרים לתפוס את מקומם). הם רק רצו לנצח, מוצאם השונה, העובדה שהאמונה של הוריהם שונה ובבית הם מדברים בשפה שונה, אבל שם בחופי וויילס עם הכדורגל בין הרגליים, כולם דברו שפה אחת. הם הרגישו טוב ביחד, הם נשמו ושאפו אחד את השני, ללא הבדל גזע, מין ודת.
אני לא יודעת אם בעוד מספר שנים, לכשיגדל, יזכור יותם את החוויה העצומה שהוא חווה, את התמימות של הילדות שהכל עדין פתוח, אין תבניות אתה לא מתייג הכל למגירות מאד מסודרות והכל אפשרי.
כך שבתנאי שטח ירודים, אחרי גמילה מקפאין למהלך 72 שעות, אתה עלול גם ללמוד מהילדים שלך, איך הם יודעים לפשט את הדברים ואז באמת ניתן להנות מכל דבר.
מכרי הדשא הירוקים של ויילס
ממערב בריטניה
חיבוקים ונשיקות
נירית
מרגשת כל פעם מחדש. הראיה של הדברים הקטנים בשילוב הכתיבה המדהימה (דרך אגב - למה לעזאזל לקח לך כל כך הרבה זמן למסד את הענין?) פשוט מדהימה.
השבמחק