סתם יום רגיל

ראש השנה, ט"ו בשבט, חנוכה, פורים ופסח, חגי ישראל במהדורה הקלאסית, מורגשים היטב בפרבר הלונדוני. אצלנו בעיירה אפילו רשתות המזון המובילות (לא רק אילו עם בעלי שליטה יהודית) נוהגות להתארגן, ולצאת במיטב המסורת של שופרסל וקו אופ בשלל מבצעים; לא סתם מרחיבים פתאום את מדף הפירות היבשים, לא בגלל דמפינג (הצפה במחיר) חסר תקדים של פרי האדמה, פתאום מוכרים בשקיות ירקות למרק עוף יהודי טיפוסי; שלא נדבר על הפסטיבל שמסדרות החנויות היהודיות, ממכירת מתכונים יהודיים במאפיית הדגל של "דניאל", למבצעי מצות (שניים במחיר של אחד), למכירה חסרת תקדים של סופגניות (שדומות יותר ויותר לדונאט) ואל נשכח את התור לחלות ביום כיפור שמשתרע עד למעדניה המתחרה. אבל אתמול והיום, סתם יום רגיל, אולי הכמות של עוגיות דגל ישראל ב"דניאל" גדלה לקראת יום העצמאות, אבל לא יותר מזה. סתם יום רגיל בו צריך לאסוף את הילדים מבית ספר, אתה לא חש בעצב החד שאחרי עשרים וארבע שעות מתמלא בשמחת המנגל וממפגש החברים השנתי. פתאום הטקסיות המופלאה, הרגשת השייכות האדירה, העצב הנורא שמחבר אותך למקום – לא נמצא, ושום טקס בבית כנסת, או שמיעת תחנות הרדיו הישראליות, לא יכול להחליף אותו. זה נורא להגיד אבל כניסת יום הזכרון בדומה ליום כיפור, יש בו הסכמה מוחלטת של הציבור, אנשים יוצאים בערב יום הזכרון מוקדם מהעבודה, למרות הפקקים כולם יותר סובלנים, הציפייה מול הטלויזיה לאורך כל הלילה, למרות שאתה נחנק והדמעות זולגות ללא הכרה וכל כך עצוב, במיוחד שאתה יודע שיום אחד יגיע ושני הגוזלים שלך יתייצבו מחויילים בבקו"ם. אבל אתה מרגיש כל כך שייך ושזה שלך, ולא סתם שלך יש לזה משמעות, יש לזה עומק, זה חזק ממך. אתה חלק ממורשת, אתה שייך למשפחה הגדולה הזאת, שבימים כהרגלם מאד נוח רק למצוא את הרע שבכל דבר. השירים ברדיו ביום הזכרון, הילדים הולכים בלבן למוסדות החינוך ואיך שלא תרצה גם אתה לובש בסוף משהו לבן. הלחץ לצאת מוקדם הביתה לפני הפקקים, כאשר אתה יוצא מהאוטו עם עיניים נפוחות, אבל אז השקט לפני ערב יום העצמאות, הטקסים, אתה מותש נפשית ושוקע בתרדמה, ופתאום הקצב משתנה, זיקוקים, הופעות רחוב ואלפי תיכנונים, מתי נפגשים, מי מביא מה, מי אוסף את מי. אבל פה סתם יום רגיל. אפילו לא קניתי סטקים למחבת בשביל הסימבוליות. אז נכון שלקראת סופשבוע, נארגן איזה מנגל לכבוד יום העצמאות (אולי אפילו נשיג פרגיות – לא בלקסיקון של תערובת העמים פה), וביום ראשון נחגוג עם בבית ספר הישראלי בקטנה את יום העצמאות, בזמזום שירי מולדת. אז רן הציע שנלך לאכול פלאפל בשביל להרגיש משהו. זה צובט בלב, כי פה זה סתם יום רגיל.