אצל הנרי השמיני זה לא היה קורה

שאתה מחליט לתפוס מטוס לאנגליה, אתה מוכן מקסימום להצפין ללונדון (סקוטלנד נתפסת כיעד לטיולי פנסיונרים), היות שזה יעד לא מרוחק ממוקם באמצע העולם (הסרטים יותר שווים מטיסה לאירופה הקלאסית), ניתן לתקשר בקלות (אין מה לעשות יותר סינים, יותר דוברי ספרדית, אבל אנגלית עדין אין), ניתן להבין את רוב המיוסיקלים (למתורבתים יותר יש גם הצגות במלל שייקספירי), ניתן למצוא את מיטב המותגים (כולם כבר פתחו פה את חנות הדגל) ויש מספיק מסעדות שמספקות לך מאוכל הודי, יפני, תורכי ואפילו חומוס (בשנה האחרונה נפתחה רשת החומוסיות הראשונה).

הם אפילו התחילו לאמץ קפה איטלקי טוב (חוץ מכל רשתות האינסטנט שצצו כאן כמו פטריות), אבל בשום פנים באופן לא תדיר רגליך לכאן בשביל האוכל האנגלי, אף אחד לא מחזיק בין ספרי הבישול שלו בישול אנגלי ל"מתחילים" או ל"מתקדמים". רב הפאבים האנגליים אמצו כבר מזמן לתפריט היומי את הפסטה וההמבורגר. אף אחד לא חוזר לבקר בלונדון בגלל החוויה הקולינארית האנגלית, ויידע לעדכן אותך רק במסעדות הודיות, סושיות נהדרות; ודרך אגב אולי ימליץ לנסות את הפיש אנד ציפ'ס המפורסם (אם תעמוד בכמות השומן הנשפכת עליך בשוט אחד).

גם מצבור השפים המדופלמים שכבשו את המסך לא רק בבריטניה (גיי'מי אוליבר (השף העירום) וגורדון ראמזי המנסים להחזיר עטרה ליושנה, בסופו של דבר מבשלים על טהרת הבישול האטלקי או הדרום צרפתי (מצע קוסקוס משובח הולך מאד טוב בכל מנה שהם מפרסמים במכלול ערוצי התקשורת). אפילו אם ננסה למנות חמש מנות אנגליות טיפוסיות, אני לא בטוחה שבעלי הותק פה יוכלו למצוא מגוון חוץ מפשטידת בשר, יורקשייר פודינג, סירופ טופי....

אז נכון שהבריטים המציאו את מחית האפונה, הבעיה שכל האוכל שלהם מסתכם במחית אחת גדולה ללא טעם וצבע. בדומה לטעם הלבוש, ההקפדה על הגזרה והתאמת הצבעים; כך גם האוכל האנגלי בלי שי'ק. אז יש להם צבא שפים שמנסה להחדיר מהפיכה בתודעת המטבח האנגלי, מלווה בהרבה סלוגנים תופסים כגון: "אורגני", "בריא" ו"תזונתי". חוץ מכמה קמפיינים בלתי מובנים לכאורה, "החזירו את הכבוד של החזיר לבריטניה"; תפס טוב לפני השפעת וכמובן שלשל לכיסו של ה"שף העירום" סכום יפה, בהיותו שותף עסקי בחוות החזירים האורגניים.

אבל מה לעשות הגיע הקרדיט קרנ'ץ וטרף את כל הקלפים, חלה רק עליה בקניית אוכל תעשייתי ושמן שמפרנס הרבה מזללות של פיש אנד וצ'יפס או בגרסה המודרנית מקדונלדס.

אז איך זה שאתה פוסע באחד מארמונותיו של הנרי השמיני, המפטון קורט, אתה מבחין בתשומת הלב המרובה שהעסיקה אותו הנושא הקולינארי. התשוקה שלו לאוכל ונשים, שילוב קטלני של כל מאהב מהולל ממוצא לטיני או ממוצא איטלקי. תשומת הלב המרובה להכנת האוכל, לא מקפחת מסעדה של חמישה כוכבים במישלן.

הוא בנה מכלול עצום של מטבחים, בכל אחד מהם הוקפד על התמחות בהכנת המנה הראשונה, השניה או האחרונה. לא רק המבחר העצום והירידה לפרטים הינה מופלאה, אלא בשחזור ניתן לעמוד על מרכיבי הבישול והחומרים בהם נעשה שימוש, מספר רב של תבלינים שהגיעו מרחבי העולם מזרח ומערב (אל נשכח כי לונדון שוכנת בקרבת הים). התפריט כלל לא רק חזירי בר שמנמנים (אלוהים ישמור מהשפעת), אלא דגי ים מתובלים בבלילת תבלינים, פרורי לחם שעורבבו ממספר דברי מאפה, עשרים מיני ריבות שנרקחו עברו, אפילו פשטידת הבשר נראית עסיסית. אז איך זה שמלך שעסוק כל כך בחדוות הבישול, שהקפיד להפיק יין במרתפי ביתו, לא הצליח להנחיל ליורשיו ולעמו קצת מהתשוקה של הבישול שחסרה פה כל כך. לא סתם האנגלים האמיתיים עם פרצופי הפודינג מכתתים רגליהם (האחרונים ששרדו) למסעדות המהגרים, ואין שום רשת שחצתה את קווי האוקיינוס וייצאה "אוכל אנגלי".

אחרי שאתה מבלה בארמונו אתה מבין שהגבר האתלט והכריזמתי שהפך לשמנמן וסוכרתי, הצליח לספח אליו כל כך הרבה נשים, כנראה לא רק בשל כוח השררה וכנראה לא בשל כוח הגברא, אלא בשל הארומה שנטפה ממרתפי מטבחיו והגיעה לכרסם של אנשי חצרו.

כך שבמשך השנים משהו התמסמס, אני לא יודעת אם גם בזה ניתן להאשים את הוויקטוריינים, אין ספק שדמותה המגוחכת של המלכה ויקטוריה לא תרמה הרבה לפיתוח סגנון כלשהו היות שהיא הייתה עסוקה כל הזמן בהולדת ילדים והטמעת תיאוריות שמרניות.

חבל שההיסטוריה זכרה להנרי השמיני רק את נשותיו הרבות ולא הנציחה אותו כ"שף העירום האמיתי" של הממלכה הבריטית.

עד כאן מהמפטון קורט (מומלץ לבקר ביום חמים ואין להתפתות לרכישת גלידה באחת מהעגלות הניצבות בכניסה, את הגלידה תשאירו לאיטלקים וזה לא המקום).