ברלין

אני בטוחה שאם תעלעלו בעכבר העיר, מוסף התיירות של ידיעות אחרונות וכו', תספגו רק רישומיים תיאוריים וצבעוניים על העיר שנבנתה מחדש, כמה היא אלגנטית, כיצד היא משלבת את הישן ששופץ במיטב המסורת הגרמנית והחדש שלא גורע מההסטוריה. יש בה את השי'ק הצרפתי עם הסדר הגרמני והמחשבה לטווח ארוך. היא אולי אחת הערים שניתנה לה ההזדמנות, להתכונן לקראת המאה ה- 21. אנחנו בארץ הורסים כל כך בקלות את הישן בכדי שהחדש יספק יותר מקום, יותר הכנסה והם הגרמנים כל כך מתגעגעים לישן ואין להם בעיה של קרקע אינסופית.

נסענו לחגוג יום הולדת שבעים לאבא שלי בברלין, בקרנו בבית בו גרה סבתי לפני שעלתה לארץ ישראל (אין ספק מיקום פיצוץ, רחוב שקט, חמש דקות הליכה מתחנת הטיוב, חמש דקות הליכה מנהר השפריי בשביל הרומנטיקה ותחנת אחת מהרובע היהודי). היהודים שנדחקו לגטאות (מושג שהומצא עוד בימי הביניים בשמו השיווקי "רובע") ראו כבר אז את הנולד, ושטח ההסגר שניתן להם נושק לאלכסנדרפלאץ שהנו אחד ממקומות הבילוי של המזרח המתחדש. בית הכנסת שחולל בליל הבדולח עדיין שוכן בציר הראשי, הכניסה שופצה אך החלל הפנימי נותר הרוס לעולמי עד כגלעד זכרון למעשי הגרמנים. אנדרטת הנצחה למגורשים עומדת באחת הסמטאות, ומאחוריה בית הקברות היהודי. מעניין שעם המתים הנאצים לא העיזו להתעסק והם היו טמונים להם במרכז העיר. הקהילה היהודית בגרמניה הינה ברובה יהודים שהגרו מרוסיה וסביבתה, הזיקה לשראל וליהדות כמעט מטשטשת. למרות שמרבית ממשפחתו של אבי לאחר המלחמה התפזרה לכל עבר, אוסטרליה, ארה"ב, חלקם אף חזרו לגור באירופה והקימו משפחות מחדש, האהבה למולדת, לגרמניה, נותרה בעינה. הם המשיכו לדבר ביניהם גרמנית, הם שאפו תרבות גרמנית, בשלו אוכל גרמני (לא משהו לפחות בנוסח היהודי), הם החלו לבקר בגרמניה בשנות השבעים והיו אף כאלה שחזרו לחיות בה לקראת זקנה. מזעזע אבל שם הם הרגישו הכי בבית, באותו בית אבות מלא נאצים, שהיינו נוהגים לקלל בקללות עסיסיות בעברית במפגש במעלית. דבר שהיה נשגב מבינתי עד שהגענו למוזיאון בברלין.

מכל המסע שערכנו בברלין, חווית הסביבה בה חייתה סבתי מצד אבי, החומה, המרכזים היהודיים, יש מילה אחת שמהדדת בראשי מאז שחזרנו והיא "גלות". זאת המילה הראשונה לה אתה נחשף כאשר אתה פוסע במוזיאון היהדות שעוצב על ידי דניאל ליבסקינד. אוטומטית מבחינתי "גלות" היא לא לחיות בארץ ישראל, כי הבסיס השורשים הם שם.

מבחינת האדריכל, הגלות מתייחסת לכך שהיהודים הגרמנים נאלצו לעזוב את גרמניה. ברי המזל כסבתי הספיקו לחמוק עם כל מטלטליהם לפני שהיטלר החל לממש את תוכניתיו, והאחרים ששרדו, לא היו מסוגלים לחזור לחיות בגרמניה אחרי המלחמה. הם נאלצו לנדוד לארץ ישראל, ארצות הברית, אוסטרליה וכו'. ללא קשר לשורשים היקיים, כולם זוכרים את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר המחקים את הייקים. הם אף פעם לא נקלטו, המשיכו לדבר בגרמנית, ניסו ליצור גרמניה נוספת בארץ ישראל, המשיכו לכמהות לקונצרטים ולאופרה. הנקודה העצובה בכל הסיפור, שמנקודת המבט שלהם, למרות השואה והזוועות שהגרמנים עוללו לקהילה שלהם וליהודים בכלל, הם נאלצו לעזוב והלב שלהם תמיד נותר בגרמניה.

אתה מסתובב בחלק הראשון של המוזיאון שפורט מסמכים דקומנטריים ללא חשיפה של מראות השואה (בחלק השני שאינו מומלץ עם ילדים) ואתה מרגיש חנוק וכלוא. לא בגלל שצפית בעדויות מצמרות של ניצולים, אין עדות לתמונות קשות אלא רק מסמכים ועובדות היסטוריות ולפעמים גם תסכיתים. תוך שאתה פוסע במסדרונות הצרים ועובר על פני ההסטוריה של יהדות גרמניה שמתחילה כבר מתקופת הרומאים, אתה שואל את עצמך מתי באמת היה להם טוב? מהם עשו שם כל כך הרבה שנים? לאורך השנים עשו בהם הגויים כרצונם. הם תמיד היו נתונים לחסדם של השליטים ששינו את דעתם מקצה לקצה. הם היו איכרים שנושלו והוכרחו לעסוק במסחר ובהלוואות בריבית. על זה נבנו טובות מעלילות דם. הם הוגבלו מקצועית, מסחרית, רוחנית ובכל זאת סיפקו לאורך ההיסטוריה את פרויד, איינשטיין, קרל מרקס ועוד ועוד. אבל תמיד הם הרגישו שם הכי בבית. זה נשמע נורא, ואפילו מזעזע. אבל שאני מסתכלת סביבי חיה בגלות שלי. אני לא בדיוק יכולה להגדיר את החברים הטובים שלי כאנגלים או אפילו יהודים אלא ישראלים. אתה מתחבר יותר טוב אליהם, צריך את התמיכה שלהם, את הוולגריות שלהם, את הרעש שאופף אותם ואת הרגשות המוחצנות. זאת לא הרגשה רק של משהו טרי כמוני, היא אותו צורך שקיים גם לאלו ותק טוב כזה של פספורט ומעלה. אני בוחנת את הילדים שלי שלומדים כבר שנתיים בבית ספר אנגלי, עם הרבה משמעת והקפדה על דברים שוליים כמו חולצה בתוך המכנסיים (חנונים מושלמים), וברגע שאתה משחרר אותם משם, הם הופכים לחיות קטנות וקולניות, שלא מביישות כל ילד ישראלי מבית טוב.

יהודים פה יכולים להרים גבה אחת או שתיים (יוצאי דרום אפריקה היו מרימים שלוש אם יכלו), אבל יש לילדים שלי משהו שלהם לא יהיה, וזה לא אמא ואבא דוברי אנגלית מצוחצחת או מאד מנומסים (אף פעם לא מתפרצים לדבריהם של אחרים או חסרי סבלנות חלילה), הם פשוט בלי בושה, גאים במה שהם, עם אנגלית לא הכי מושלמת, הם לא צריכים להצדיק בפני אף אחד שהם יהודים, שיש להם נאמנות כפולה ויש להם הרבה חוצפה.

זה לא החינוך שלי ושל בן זוגי ולא בגלל התיאוריה האחרונה של קורס הורות למתקדמים או שפתחנו שיטה חדשה, כי הם פשוט ילדים להורים שנולדו וגדלו במדינה שלאף אחד אין בעיה עם זה שאתה יהודי, או שאתה צריך לתרץ שמה לעשות נולדת כזה (ישו לא בדיוק היה חבר ורע). הם פשוט ישראליים בלי שום בושה ואין להם בעיה עם זה. למרות שאחרים חושבים שזאת חוצפה, אם אתה חושב על זה בשנית, זאת בעצם ברכה. אולי אם היה ליהודים את אותה חוצפה, משהו באירופה היה מתעורר לפני שזה היה כבר יותר מדי מאוחר.

נירית לשם שינוי בלונדון השימשית