הפעם זה אמיתי

אחרי שש שנים זכינו לקיץ, ולא על פי מושגים בריטיים בלבד. קיץ שבו רוב הזמן השמש זורחת, שאתה מרגיש מחנק בעודך משתנע ברכבת התחתית  או כסרדין מאודה באוטובוסים הלא ממוזגים. סוף סוף זכית לאוורר את הבגדים הקצרים, הילדים שלך כבר שכחו מהי ההרגשה ללבוש קצר במשך חודשיים שלמים ובכלל שקיימת תגובה כימית שנקראית זיעה ויש לה תופעות לוואי משלה.

למצוא את עצמך מייחל למספר ממטרים בכדי שהירוק הנפלא הזה בעיניים לא יצהיב, לקום בבוקר ולהבין שקרני השמש לא יחלפו אחרי יום ואתה אפילו צריך לתרגל תנועה של פתיחת חלונות לא רק לאיוורר יומי קל. פעולה הפוכה לקיץ הישראלי בו אתה באדיקות מוודא נוהל אטימה לפני שהמיזוג מתאדה. רק שבבתים העתיקים של פינצלי שחגגו כבר מזמן מאה שנים, כשהטמפרטורה נושקת לעשרים וחמש מעלות, ניתן רק לתרגל נוהל נטישה לקניון הקרוב.

שנים הם ייחלו לאולימפיאדה בכדי שתקפיץ את מחזורי המסחר ותניע את הכלכלה הרדומה. אך רחובות לונדון נותרו שוממים ודווקא שנה סתמית למדי בלי חגיגות מיוחדות של בית המלוכה והולדתו של יורש עצר חדש שלא השאירה חותם במדפי החנויות, הצליחה להציף את רחובות לונדון.

הקיץ הזה הוציא את כולם לרחובות, כי לונדון בשמש היא באמת המקום הכי טוב עלי אדמות. קיץ לונדוני הוא לא יותר מדי חם בהגדרה, מה שמאפשר למכוסות הרעלה להתנועע בקלות יתרה כשהן גוררות את האוהל השחור המכסה את גופן. אלפי שקיות מלאות בטוב בשלל צבעים של מעצבי על לצידן של שקיות הזית של מרקס אנד ספנסר נגגרות אחריהן או נשאות על ידי מלוכסנות בכיסוי לייט. אין ספק שחנות הדגל של הממלכה שנוסדה על ידי משפחות יהודיות, חיה ונושמת בשל מחזורי המסחר אותם מייצר מידי קיץ קהל היעד הערבי. בארץ הקודש לא הצליחה הרשת לשרוד, כאשר בנסיכויות במפרץ קיימת הערצה אינסופית לאימפריה הבריטית שמסתכמת בהלבשה תחתונה לצדם של מותגי היוקרה הבינלאומיים.

בקיץ אמיתי לא מנהלים מדיניות מלאי על פי מכסות, בקיץ בריטי טיפוסי ניתן לזכות בסופשבוע אחד שמשי עד שניים בהם כולם נוהרים לים ולפארקים לפני שזה יסתיים. אבל כאשר זה אינו נגמר, בני האדם מפנימים מאד מהר שיש גם מחר ומתחילים לגלות מקומות קסומים הנמצאים הרחק מהכרך הגדול.

בריטניה האמיתית המשתרעת על פני כרי דשא ענקיים, אחוזות רחבות סביב אגמים כחולים. ארץ שמושתת על מעמדות שעד היום לא מסוגלת להינתק מהמבנה הזה. מדינה בה בריטי מצוי מסוגל להגדיר בחמש שניות על פי האוצר השפתי שלך, היכן גדלת, האם למדת במוסדות פרטיים ולאיזה אוניברסיטה אתה יכול להתקבל. ראש ההממשלה, קמרון, מייצג את המעמד הזה במיטבו, הוא מנציח את הצלחת הבית ספר הנכון (איטון), האשה עם הקשרים הנכונים (תואר אצולה, כסף וקשרים), לא סתם החברים שלו גזרו קופונים במכרזים של האולימפיאדה כיועצים לענייני כלום.

אפילו צ'רציל, גיבור מלחמת העולם השניה, הצליח לאחד אומה שלמה ולגרום להם להאמין בעצמם, היה סנוב לא קטן בן למשפחה עשירה עם תואר אצולה. איש גוץ ושמנמנן שנולד בארמון קסום שהירוק בו לא נגמר והפסטורליות לא מסתיימת.

אז, אין חדש תחת השמש, האימפריה הבריטית אולם התפרקה, אבל היא חיה ובועטת בתוך הממלכה. הנתינים פשוט עברו לשכון בתוך האי, הם מסייעים להם לשמור על צביון המעמדות והמסורת, אך בניגוד לעבר המפואר שם הם גרו הרחק הרחק היום הם חיים בתוכם. סתם נתונים משעשעים, אחוז המוסלמים חצה כבר את ה- 3.5%, ההינדים רק 1% והפולנים אומנם נוצרים, אך לאט לאט הם משתלטים על מרכזי המסחר השכונתיים.

אבל כשיש קיץ שום דבר לא באמת מעניין חוץ ממזג האויר, והבריטים בקלות מוותרים על המטריה השחורה ומעיל הטראנץ הבזי'. לא סוריה, לא מצרים ושום אביב ערבי לא ימנעו מהם מלהסתער על הפארקים הירוקים, להציף את החופים ולעטות כמה שפחות מלבושים.

אז צריך רק להאמין, אמנם לנו לקח שנים בכדי לזכות בקיץ אחד אמיתי בממלכת האיים, אבל חלומות בסופו של דבר אכן מתגשמים. כולי תקווה שזאת רק נקודת הפתיחה לשנה נפלאה גדושה בחוויות, מלאה בדברים טובים ובשורות טובות.

שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה!

מאחלים המרקמנים.

להיות סרדין בטיוב

מזל שמשהו חשב לפני שנים רבות, שצריך להמציא כל מיני מועדים, כגון "ראש השנה". חג המלווה אומנם ב- deadline של איחולי שנות טובות, שבלעדיו לא הייתי מחייה את הבלוג לפחות לעוד שנה.

אנו היהודים שתמיד חייבים לבדל עצמנו מהגויים, או במונח המקצועי, ל"מתג", מתעסקים בראש השנה בחשבון נפש. אך בשנים האחרונות ביחד עם הפיכת שליחת השנות הטובות למסומסים בתפוצת נאטו, מלווה החג בהתעסקות בחשבון הבנק שמתכווץ לו. מחג של אוכל ותענית, אמצנו בשנים האחרונות סממנים נוצרים טובים של חגיגת מתנות אימתנית.

בישראל, זה נתפס כמובן מאליו שבכל פינה מוצב לו דוכן למכירת סלסלות בדבש, אך גם הגויים הנחמדים זיהו את פוטנציאל ה"מצלצלים". אתרי האינטרנט של הרשתות הגדולות מאחלות לך שנה טובה ומציעות שלל פתרונות כשרים לארוחת החג. האמת שלא בחנתי את הסוגיה לעומקה, האם ברמת התחכום של היום, המערכת הממוחשבת מזהה את מקום מגוריי כפוטנציאל שיווקי טוב לקהילת היהודים? ולכן בתקופה האחרונה בכל עריכת דף המשלוח האינטרנטי מנצנצת לי ברכת החג. מעניין האם גם האזרח הקטן בערים נטולות יהודים,  נכלל כקהל יעד פוטנציאלי לסלסלה הכשרה המוצעת לי.

אז הנה עברה לה עוד שנה, והשנה הבאה עלינו לטובה, אכן מלאה בהתחלות חדשות, לפחות בקרב התא המשפחתי הקטן שלנו. יותם, הגדול, התחיל ללמוד בתיכון.  כאן בממלכה הגוססת, הכל מוקצן, בגיל ארבע כבר שולחים לבית ספר, עדיין עם חיתול ושאכטות של מוצץ. לתיכון נשלחים הילדים כבר בגיל 11 לפני שהתחלף להם הקול והחלב עדיין בין השפתיים. אז, כאנגלי מהשורה, הוא מסתובב עם בלייזר של מנהלים בסיטי ונראה כאילו פורים חל אצלו כל יום (לפחות נפטרנו מהעניבה והכיפה).

ואצלי גם שינויים, אחרי מספר שנים של הרחק משוק העבודה, חזרתי לשוק או שוק (הלם), ולא סתם שוק אלא "שוק עבודה אנגלי". בניגוד לסט הקודים שחלים במפגש עם בריטיים ואליהם כבר התרגלנו, קיימים חוקים לא כתובים, המיועדים לנוסעי שעות השיא בטיוב, במילים אחרות, לעובדים של תשע עד חמש, הגיע הזמן שמשהו יחלק אותם כערכת הישרדות בכניסה לתחנת הרכבת התחתית או בשפת העם "טיוב".

אפליקציות רבות מועלות על הסמארטפונים החכמים שמשרטטות מסלולים, מחשבות זמן נסיעה או מתריעות על מכשולים, אבל את הטיפים החשובים והטובים הן לא מציינות. למסגרת החוקים הבסיסית התרגלתי מהר מאד. היום נפתח, בלקיחת הגיליון היומי של "מטרו" בכניסה לתחנה, אומנם בניגוד לצהובונים כגון ה"סאן" אין בו תמונות של בחורות עירומות, אבל כמות הפרטים הלא חשובים שמתפרסמת מידי יום שוברת שיאים. נעלי ההתעמלות עדיין מחכות לי ליד הדלת לימים יותר טובים, למרות שמראה הסמארט קז'ואל מאד נחשב אצל נערות העיר. אף אחת לא מנסה להראות כישורי דוגמנות, כאשר היא מדדה בין תחנת הטיוב למשרד. לכן, מי שרוצה לשטוף את העיניים ולהתמוגג מהמראות, נאלץ להמתין להפסקת הצהרים, זמן איכות בו בעלות העקב משוויצות לכל עבר למי שפיץ יותר חריף. אני כבר מדקלמת בעל פה את תפריט הבוקר והצהרים של Pret ,רשת כריכים פופולרית במרכז העיר, שלא כל כך נאה לה להגיע לתושבי הפרברים. רק שלתנוחת הסרדין לא הכינו אותי.

לקח לי מספר נסיעות להבין שנס חנוכה לא יקרה כאן, גם בתחנות הטיוב המרכזיות, אין מתנדבים שפשוט יורדים וכולנו נוסעים לאותו יעד נכסף. ברגע שהפנמתי שאין מה לבנות על פינוי מרצון, פתחתי לעצמי אסטרטגיה חדשה.

כישראלית מצויה, חשבתי שרק אני עליתי עליה, ועקב היותי מוקפת בנתיני הממלכה, אין סיכוי שמישהו יפעל באופן דומה ויפגע ביתרוני היחסי. אבל אז באחת מנסיעות אחר הצהרים המאוחרות, גיליתי שגם בריטים מדופלמים מסוגלים לנקוט בטקטיקת "סרדין". בניגוד להגיון, ששולח אותי לאתר מקום טוב בו ניתן להיאחז, תאוריית ה"סרדין" עובדת על עקרון משחק הכסאות. מי שקרוב לכסא, סיכוייו לתפוס אותו גדלים, ובהפעלת טכניקת מרפקים קלה אכן יזכה בו.

מאותו יום שעליתי על הנושא, אני מתמקמת דווקא במרחב הצר בין יושבי הכסאות, וככל שאני מתקרבת למרכזו , קל לי לתפוס את השלל. הנוסעים שעולים אחרי כבר פחות נדחסים לכיוון המרכז, כך שיחידי הסגולה שיורדים במהלך הנסיעה מאפשרים לי מרחב תמרון לתפיסת המושב. חייבים להיות זריזים ולא הביישן למד. זינוק מהיר, מפתיע את הסובבים שלא מחכים להסתערות נמרצת, מאד לא בריטי מצידי, אבל מבטיח לי מקום ישיבה ועלעול רגוע בעיתון. הכל טוב ויפה עד שפגשתי תאום אגרסיבי יותר, שחשב שהוא היחיד שרשם פטנט על מהלך ה"סרדין", ובהתבוננותי בו, הבנתי כמה זה פאתטי. ממש כמו הקרב על המילקי מימי חני גולדברג.

כך שלקראת השנה החדשה, בה אני מקווה לכמה שיותר דקות מושב, זאת הזדמנות מיוחדת לאחל לכולם שנה טובה.

שנה של התחלות חדשות וכולי תקוה רק דברים טובים. במיוחד לכל חבריי שחזרו למולדת, ומתחילים שוב הכל מהתחלה ועומדים בפני אתגרים לא פשוטים. תאוריית ה"סרדין" למדה אותי שאנחנו תמיד לומדים איך למצוא את שביל הזהב, גם אם זה בשביל משחק סודוקו אחרון לפני תחילת יום העבודה.

שנה טובה ומתוקה.

ממשפחת מרקמן

יואב, יותם, נירית ורן

אחרי החתונה זה יעבור....

"פעם אחת הייתה נערה יפה וטובת לב, שאימא שלה לא הסתפקה בכך שהשיגה לעצמה בעל טייס. הטובים אומנם לטייס, אך משרת טייס בחברת הדגל של בריטניה עדיין אינה מספיקה בכדי לממן שכר לימוד לשלושת הצאצאים באחד ממוסדות ההשכלה הפרטיים. היא הבינה מהר מאד שנתיני הממלכה אינם מצטיינים כמו שכניהם בכושר ייצור, בכוכבי מישלן או במזג אויר. חוץ מהמצאת הארי פוטר וחבורתו, מזמן לא נראה כאן איזה סטארט אפ מוצלח. לכן היא החליטה למכור ציוד למסיבות, כי זה מה שהבריטים יודעים הכי טוב לעשות שאלכוהול נמצא בסביבה. תשאלו את השכנים מאיביזה שמתמודדים כבר שנים עם מעשי הוונדליזם של ההוללים הבריטים, ממסיבות חשק ורווקים או סתם שיכורים.

אבל זה לא מספיק...



כל מי שנולד בממלכה יודע, שגם במאה ה- 21, יש דרג ויש זרג או על פי הבריטים – UPSTAIRS AND DOWNSTAIRS

בשביל להיות שייך לאליטה בסך הכל צריך דם כחול. בני המזל פשוט נולדים לתוך משפחת המלוכה או נצמדים לדם הכחול, אחרת לעולם לא יוכלו להשתייך למועדון היוקרתי. זכיה בגמר של כוכב נולד או השגת תוכנית ריאלטי משלך, מקסימום תפנה לך מקום על דפי הצהובונים, אבל לא תפתח לך את דלת הסתרים לעולמות של נסיכים ונסיכות.





באותה ממלכה היה נסיך צעיר ויפה תואר, שלמזלו היה יותר דומה לצד של אמו חוץ מדלילות השיער שהוריש לו אביו. הנסיך נשלח לרכוש דעת באחת מהאוניברסטאות הותיקות בממלכה. במקרה, גם הנערה היפה וטובת הלב, שנהגה לתלות בחדרה פוסטרים עם דמותו, נשלחה לאותו מוסד וחלקה עמו את אותה מערכת שעות. למזלה של הנערה, בניגוד לאחיו חובב המסיבות, הוא לא שכח את נימוסיו ודאג להופיע לכל אירוע צדקה כיאה לבן מלוכה.



באותו אירוע צדקה, כיאה ללכלוכית אמיתית, החליטה הנערה אכן ללבוש את הסמרטוטים הישנים או יותר נכון רשת דייגים. והתרגיל, אותו תרגיל מימים ימימה, אכן הצליח, הנסיך היה מוקסם. הוא ניגש אליה, הרכין את ראשו בנימוס והזמין אותה לדייט ראשון. ומאותו הרגע, שוב לא רצה לרקוד עם אף אחת אחרת. הנסיך אכן מצא את הנעל המתאימה ומאותו יום ועד עצם היום הזה חיו הנסיך וסינדרלה באושר ועושר."



אבל למה לכל הרוחות, צריך לסגור את המדינה ליום שלם, רק בגלל שעוד בחורה יפיפיה דגה לה גבר עשיר וצעיר. כולם מדברים על ההכנסות האינסופיות שמזרימות המזכרות, הדגלים וכספי התיירים כמיליארד פאונד, אך שוכחים את הפסד התפוקה של אותו יום שבתון, כעשרה מיליארד פאונד.



הבריטים שמחביאים בחצר האחורית כל סממן לאומני שעלול להתנגש בחופש זכויות הפרט, קיבלו היתר ליום אחד להרגיש גאים בכך שהם אומה שאוהבת את משטר המלוכה. יום אחד בו לא צריך להיות "רגיש" כאשר מישהי מכוסה בבורקה מתקרבת (נאסר בשל סדורי הבטחון להתקרב לאיזור מחשש להתקפת טרור). יום אחד בו זה בסדר להתגעגע לימי תור הזהב ולאימפריה הבריטית בימים טרום השתלטות הנתינים על הבירה.



אז שני מיליארד איש הולכים לצפות באירוע, בו בן מלוכה בחר לשאת פשוטת עם. לגבי ה"פשוטה" ניתן להתווכח איך פתאום ביום בהיר אחד מקייט היא הופכת לקתרין. אז למזלו של שר האוצר שנאבק בשיניים בממטר הקיצוצים שהוא מנחית על בני עמו, כאשר האינפלציה גואה בשל עלייה חדה של מחירי הסחורות המיובאות, במדינה שרק מייצרת חלומות של נסיכים ונסיכות, ומצב הרוח עמוק עמוק בתוך האדמה. פתאום הכלכלה מתחילה להתאושש לה ברביע השני של השנה וזאת רק בשל החתונה המלכותית, ורק בשל העבודה שבית המלוכה היומרני הסכים לקבל לתוכו אחד משלנו. לא בדיוק שלנו, עדיין בדיוק כמוהם רק ללא שורשים עמוקים של שושלת סקסה-קובורג גותה. לא שזאת תופעה חדשה, הנסיך הספרדי כבר בחר לו עיתונאית יפיפייה לפני מספר שנים ורוב השכנים עוד מימי גרייס קלי המנוחה, חולקים להן "פשוטות" שנראות כמו דוגמניות על.



אך אל דאגה מי שלא הספיק לקפוץ ללונדון בתקופה האחרונה, אתרי האינטרנט ימשיכו לספק לכם מזכרות בהן מתנוססות תמונותיהם של הנסיך והנסיכה, החל מספלי תה ותחתיות, אצבעונים, גמדי גינה, חולצות וצלחות קיר. גם אלו שלא הצליחו להתברג לטיולי הנשים המאורגנים לקראת החתונה, במשך עשרות שנים ימשיכו למכור לכן ביקור באותו פאב מפורסם בו צהל הנסיך כאשר הצליח לנתק את החבל שכרכה לו קייט, והיה כל כך מאושר שהזמין את חבריו להרמת כוסית בעלות של 11 אלף פאונד לפני שחזר אליה עם הזנב בין הרגליים. ככה זה שאתה עשיר, אתה יכול לשנות את דעתך מבלי להתחשב במחיר.



פריסת האוהלים ליד הכנסיה החלה כבר מספר ימים קודם והיתה שייכת כמובן למכורים בלבד. תחנות הרדיו נוטות להתעלם מידיעות חשובות במיוחד כגון האסון באלבמה, המשך הדיכוי בלוב ובסוריה, ומשדרות רק מבזקי חתונה. כל סלברטי שהוזמן חייב לעלות בשידור ולציין כמה זה נפלא. רחמים על השגריר הסורי שאחרי שהשיג כבר מגבעת נמחק מהרשימה ברגע האחרון.

לגבי הטקס, פשוטת העם התעקשה להשמיט את המילים המחייבות אותה לציית לבעלה. היא כנראה טרם הפנימה שמכרה את החירות שלה (במקרה הטוב) לאהבת חייה. ממחר היא כבר לא יכולה להחליט דבר, והיא בעצם הופכת לנתינה מספר אחת של בית המלוכה.



אך אל דאגה. עד (אחרי) החתונה זה יעבור. כאשר האולימפיאדה מתדפקת בדלת, ובחלוף כמה חודשים בהם האזרח הקטן יבין שהאינפלציה נוסקת, שהפאונד נחלש והחופשה השנתית לספרד מתרחקת, וכל מה שנותר הוא ללכת לפאב וללגום חצי פיינט שישכיח את תשלומי המשכנתא ואת החשש מעליית ריבית.



ואנחנו? מה לנו ולחתונה? חוץ מזה שהבנים שלי מקבלים שעור חשוב בהיסטוריה של נסיכים ונסיכות, שממלא להם חסך הנובע מכך ששלגיה, לכלוכית והיפיפיה הנרדמת לא ממש כיכבו במדף הספרים שלהם.



אנחנו כבר מחכים לשערוריות ולעלילות שמאחורי הקלעים, כי זה הדבר היחיד שעשוי לעורר את המלוכה הרדומה. בכל אופן אנחנו נזדהה עם הנתינים ונרתום כסאות גינה, תרמוס תה עסיסי ועוגה ונצא לרחובות השכונתיים לחגוג את החתונה ולא נשכח לדווח באדיקות.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

שנה טובה וגמר חתימה טובה

 

 

יונתן גפן כתב ש"זה לא כל כך נעים לראות גן סגור", אבל תחושת חוסר האונים מתעצמת כאשר אתה בוהה במסך הטיסות היוצאות בשדה התעופה ומגלה שהטיסה שלך נדחתה למועד מעורפל של עשר שעות לפחות. זוהי תחושה שקשה לתארה במילים, המתגברת מרגע לרגע כמו כדור שלג בתחילתו של מדרון תלול, המביא אותך לייאוש טוטאלי. אין אפשרות לעשות צ'ק-אין מאוחר היות שדלפק הקבלה נפתח בזמן, שיטת האיזי צ'רטר, בה הכל נקנה משירותי מיקוד חוץ ואינו בשליטת החברה, הופך את העניין למבוי סתום. כך שאתה מנסה ומתאמץ כמו שלימדו אותך בכל הקורסים של מודעות עצמית ופסיכולוגיה בע"מ לחשוב על היתרונות של המצב החדש. שוטטות אינסופית בחנויות השדה ושאיפת ויטמין די לעוד מספר שעות. רק שאף אחד לא מבטיח לך שאכן יש היכן לשוטט בשדה התעופה של מלגה. אומנם העיר השישית בגודלה בספרד, אך "נתב"ג ללא הפסקה" אינו קונספט מקובל באירופה של המאה ה-21 שחריצות אינה חרוטה על דגל הכוכבים הצהובים שלה, וחלק ממדינותיה מצויות על סף פשיטת רגל.

כך שאחרי חופשה קצרה ומוצלחת במרבלה, הנושקת לקוסטה די סול, אנחנו תקועים בשדה תעופה בו לאט לאט נסגרות החנויות. עמדת המזון האחרונה כבר מתקפלת ולנו יש יותר מארבעה שעות המתנה. חברת הצרט'ר הנפלאה שלנו עדיין לא החליטה מתי בדיוק הם יעלו אותנו לאויר. הם דווקא אמצו את גישת השיווק שאם כבר פגעת בלקוח אז תמשיך עד הסוף, עדיף לקוח אחד מרוצה ואחר מתוסכל מאשר שניים לא מרוצים. הם המשיכו להוציא את הטיסות האחרות שלהם מהשדה על פי לוח הזמנים המקורי, ואותנו הותירו מאחור בהלם מוחלט מהאיחור הפראי.

תרגיל עוקץ שיווקי, לא בדיוק, הם פשוט מכירים את קהל היעד. אנחנו הישראליים מצטיירים אומנם כלבנטיניים, כבר מזמן היינו חורצים גורלות או הופכים איזה שולחן רק לנפץ את אוירת האדישות הכללית. אבל הבריטיים ממש לא שם, הם הסתדרו בתור וחיכו בסבלנות עד שתהליך הצ'ק-אין יסתיים, אף אחד לא הרים את הקול, לא שזה היה עוזר, מול דיילת ספרדייה מחברת איברייה שלא ממש מזדהה עם חברת צ'רטר. הם הצטופפו בשקט בפינות הקפה מצוידים בתה מהביל וחיכו בסובלנות עד שסוף סוף משהו יחליט מה הולכים לעשות עמנו. אני כבר דמיינתי פשיטת רגל באויר, אי שם באטמוספרה אחרית, היות שזה מאד באופנה לבשר הודעות מסוג זה באופן דרמטי וייחודי. אם כבר אז לפחות אירוע שניתן יהיה לספר בגאווה לנכדים, איך היה בתקופתנו.

מכיוון שהרוב הבריטי השפיע על אוירת הנכאים, נגררנו גם אנחנו לאדישות מוחלטת והמתנו בסבלנות שיגיע תורנו לפסוע בשרוול הנכסף לעבר העננות הבלתי נגמרת. אין ספק שהתייר הבריטי הממוצע הפוסע לכיוון חופיה של ספרד אינו אותו אחד החוזר לשערי הממלכה. ראשית, קהל היעד למלגה מורכב ברובו מחבורות גברים בדרכם למסיבות רווקים, לכאורה ילדים בדרך לסיבוב הראשון של מוסד הנישואין, אבל מהסיבוב השני, וכנראה שיש מספיק מזה, זה כבר נראה אחרית. הם עולים למטוס אדיבים ומנומסים כמו שרק חיילי המלכה יודעים להיות, ואחרי שעה של הינתקות מאדמת הממלכה בסיומו של המשקה הראשון, הם כבר עולים לטונים גבוהים, זורקים הערות שוביניסטיות לכל עבר ועסוקים כבר בהפעלת הדיילות סביבם ובפלרטוטים אינסופיים. אבל בדרך חזרה, זה כבר סיפור אחר, אוטוטו חוזרים לפאב המקומי ויש גם אשה וילדים, הם פושטים את חליפת הגיגולו והופכים למנומסים ואדיבים.

הותיקים שביניכם שצברו מכסת שעות טיסה ימהרו לזרוק משפטי תוכחה של צורך בשקלול הסיכון בבחירת חברת צ'רטר בין חישובי העלות ולכל דבר יש מחיר. אבל הפעם האחרונה שבה המתנתי לטיסה באיחור של שלוש עשרה שעות הייתה עם חברת הדגל של ממלכת האיים, בי איי. מאז חלפו שמונה חודשים בלבד, כך שסטטיסטית מצבי לא בדיוק מזהיר, עם במהלך השנה האחרונה תרגלתי כבר פעמיים על רטוב מצבי הישרדות בשדה התעופה.

אז ליזמים שביניכם, עלו בראשי מספר רעיונות למדריך טיולים אחר, המציע המלצות באיך להעביר את השעות האינסופיות בשדות התעופה; מסלולים אפשריים לניווט בין חנויות מומלצות, היכן תמצא את כוס הקפה הכי פחות סינטטי והחשוב ביותר היכן ממוקמות הספות השוות, ללא משענות הידיים, בהן ניתן לתפוס תנומה. כך אחרי שלושה ימים של ספיגת ויטמין די, הנמצא במגמת ירידה, מאז שעברנו אל מדינת הענן והדריזל, קבלנו הוראת אזהרה - אתם לא שייכים לגן העדן האסור.

תאמינו או לא, מרבלה, היא גן העדן האסור. שילוב קטלני של אילת, פחות המוני ומתוייר, טמפרטורות נמוכות בעשר מעלות ולחות סבירה. נושקת לחופי קוסטה די סול, פיסת חוף צרה שמדרומה ים ומצפונה הרי טרשים פראיים. גם כאשר אירופה המושלגת סובלת מגלי קור ורמת דכאון העולה לשחקים, שם זה לא בדיוק מזיז שקצת מעונן למספר חודשים מועט.

הספרדים באמת תפסו את אלוהים בביצים, השפה שלהם מתנגנת, הם יודעים ליהנות מהחיים, סיאסטה בצהרים וארוחות שחיתות לתוך הלילה. האקלים שלהם מאפשר להם לגדל הכל מכל כל, לא כך נוטים לשמור על הכושר כאשר מרבצי הסרטנים וחיות מחמד אחרות רובצות אצלם בשפע  לאורך החופים. יש להם פיגמנטים הרבה יותר טובים והם הבינו שבלי היי-טק ושעות עבודה מטורפות לתוך הלילה אפשר להעביר את החיים בכיף – כיף!

בעוד מספר שעות תיכנס השנה החדשה ובעוד מספר ימים יסגרו שערי השמיים ולא נוכל לבקש מחילה על החטאים שבצענו במהלך השנה האחרונה. אז למרות תנאי השדה הקשים  והקושי לשרבט משהו בספסלי ההמתנה בשדה שליד גן עדן, אני מאחלת לכולנו שנה טובה. שנה הגדושה רק בדברים טובים ושלל הפתעות חיוביות, והכי חשוב שתהיה לנו שנת גן-עדן, ומי שרוצה גם לטעום קצת אז קדימה לפתוח יומנים ולתכנן מתי נוסעים למרבלה.

שנה טובה ומתוקה.

נירית

להכין את הבית לעוזרת

במושגי העולם הגברי, המשפט "להכין את הבית לעוזרת", הנו בלתי נתפס, לקוח מעולם אחר בו הגיון בריא אינו בנמצא. הרי אתה משלם למען אותה עזרה בכדי להשיל מכתפיך את אותה מטלה. אז איך זה שבעצם אתה מוצא את עצמך מכין את הבית לקראת בואה של העוזרת שאמורה לפתור למענך דילמה זו. איך זה שגם כאשר קיימת עזרה יומיומית, את מוצאת את עצמך עדיין מקפלת כביסה בשעות הלילה המאוחרות. יועץ ארגוני או מאמן אישי היה מסביר זאת כליקוי תפקודי בהגדרה ברורה של המטרות ועמידה ביעדים.

לאלו שעדיין משתוממים ואינם מבינים על מה ולמה? אל תמהרו לתייג תופעה זו כפגם גנטי אישי או הפרעה נפשית, מטלות הבית הינם משימה אינסופית שאינה נגמרת לעולם וגדלה באופן דיפרנציאלי ככל שיחס הזכרים בתא המשפחתי גדל ביחס לנקבות בבית.

הייתי רוצה לשתף אתכם הפעם, במאמר שפורסם מעל דפי ה"גרדיאן", אחד מהעתונים של המתרס השמאלי יותר של הממלכה, בו כבר מספר שנים אנחנו לא נמנים ברשימת המועדפים. המאמר מתייחס לתוצאות מחקר שפורסם בגין חלוקת הנטל בין בני הזוג בעולם המערבי המודרני. על פי הסטטיסטיקה, גבר ממוצע משקיע בעבודות הבית כארבע עד חמש שעות בשבוע. אישה החיה בגפה ללא בן זוג מבזבזת כשבע שעות שבועיות מזמנה בגין עבודות הבית. אישה החולקת את חייה עם בן זוג או נשואה משקיעה כ- 12 שעות שבועיות בשבוע בעבודות הבית. ניתוח מהיר של הנתונים מעלה כי דמות גברית בבית רק מעלה את הנטל כמעט במאה אחוזים, מה שאנו הכלכלנים אוהבים להגדיר כתפוקה שולית שלילית. כלומר, הנקודה בה תוספת של גורם ייצור גורמת לירידה ברמת התפוקה.

המחקר שפורסם על ידי אל.אס. אי -בית הספר לכלכלה של לונדון (נשמע יותר טוב באנגלית אך בשל כשל תקשורתי בין העברית והאנגלית בפורמט הוורד אצמד לעברית), אחת מאוניברסטאות היוקרה בעיר הבירה, בחן לאורך שנים 3,500 זוגות נשואים. מסקנת החוקרים היא שככל שנטל עבודות הבית מתחלק בין בני הזוג, הסבירות לחיי זוגיות יציבים עולה. זאת, בניגוד לתיאוריה שנתמכה שנים על ידי כלכלנים בה קיים קשר בין שיעורי הגירושין ליציאת הנשים לשוק העבודה. יציאת נשים לשוק העבודה העלתה את הדרישה לעזרה בבית והביאה לעלייה ברמת החיכוכים ולהעלאת הפוטנציאל לגירושין. הונח כי נישואין יציבים מושגים כאשר יחידת משק הבית פועלת על פי מקסום פוטנציאל ההשתכרות. במילים פשוטות, מקסום התועלת של התא המשפחתי הנו כאשר אחד מבני הזוג, בעל פוטנציאל ההשתכרות הגבוה ביותר, בדרך כלל הגבר, מתמקד במטרה זו ואילו האחר, האישה, דואגת כי לא יוסח ממשימה זו.

המחקר החדש נחשב כה "חדשני" ופורץ גבולות היות שבניגוד לקודמיו בפעם הראשונה נבחנה גם התנהגות הגבר בבית בניגוד לתפיסה המקובלת כ"מפרנס הראשי" בלבד. על פי ניתוח התוצאות הסטטיסטיות עולה כי ככל שהגבר נוטל חלק גדול יותר בעבודות הבית, בקניות ובגידול הילדים, הסיכוי לגירושין או לפרידה קטן יותר. אדרבא חילופי תפקידים, כאשר הגבר נשאר לגדל את הילדים והאישה הינה המפרנסת העיקרית מעלה את ההסתברות לחיי נישואין יציבים.

עם זאת, יציבות או לא יציבות, התוספת של גבר בחייה של כל אישה רק מעלה את נטל עבודות הבית שמתווספות ביחס לא ישר בעת היוולדם של הצאצאים. על פי המחקר, נשים המעסיקות נשים אחרות במשק הבית, כגון מנקות, אינן בהכרח "עצלות" (על פי המונח הבריטי "פרות עצלות" – באמת תודה על המחמאה). ההיפך. הן נוקטות בטקטיקה חכמה, היות שבמידה ולא יעשו כך ימצאו את עצמן עושות הכל בשביל כולם וכל הזמן. החוקרים טוענים כי העוזרת מסייעת לנו להגדיר באופן ברור כי גם אנחנו שונאות את מטלות הבית, וקיפול הכביסה כנראה אינו מסתמן עבורנו כתרפיית הרגעה או תחליף טוב לטיפול פנים או מסאג' שוודי.

אחת ממסקנות המחקר הינה כי התפיסה של חלוקת נטל משק הבית הינה באחריות הנשים בלבד, וזה לא הזמן להאשים את החותנת, הכל נובע מאיך אנחנו מגדירות את בן הזוג שלנו. נשים הנוטות לספח את בן הזוג כילד נוסף במשפחה בו נדרש לטפל, מטפחות חוסר שוויון זכויות. על פי החוקרים תפיסת בן הזוג כ"ילד מגודל" לא תסייע בפיתוח היכולות שלו בפינוי המדיח או במילויו. דווקא אותן נשים, שלא בהכרח נוטלות חלק בפרנסת המשפחה, אך דואגות להצהיר כי אין להן שמץ של מושג באיך להשתלט על מטלות הבית ובשביל מטלה זו נדרש "גבר- גבר" למשימה, מצליחות לשמור על יציבות גבוהה יותר. בקיצור הפרסומת של עוגת עלית משנות השמונים "גם יפה וגם אופה" כבר מזמן לא עובדת.

שלא תתבלבלו, זאת כתבה מהחודש האחרון ולא מלפני עשרים שנה, שחוץ מהנתונים הכמותיים, לעניות דעתי "אין חדש תחת השמש". הבעיה הגדולה של מחברת הכתבה שהיא שכחה לציין שהמחקר משקף הסטוריה של דור אחר לגמרי (כן, עבדכם הנאמן פנה לעיין במקור). המחקר מתייחס לדור ההורים שלנו, הוא מבוסס על זוגות שילדו את ילדם הראשון בשנת 1970. מאז, מספר הנשים שיצאו לעבודה ופנו ללמודים גבוהים רק גדל. חלוקת הנטל בין הורינו שונה לא רק בגלל ההזדמנויות שנפתחו בפני נשים, אלא בעיקר משוני במבנה שוק העבודה בישראל. בניגוד לבריטניה, במדינת ישראל במגזר החילוני לפחות, השכיח הוא שבני הזוג שניהם מפרנסים כאשר קיימת רשת תמיכה בטיפול בילדים כגון: צהרונים מסובסדים או לבני המזל סבים וסבתות.

כך שמבחינת מדינת ישראל כמעט ולא קיים שום דבר מהפכני בנתוני המחקר. עם זאת, באיים הבריטיים למסורת קיימת עדיין חשיבות על. כך שאם בוחנים את שוק העבודה בבריטניה בשונה בישראל שיעור הנשים היוצאות לעבודה נותר נמוך הן בשל השעות והתנאים הסוציאליים. קצת קשה לשים את הילד בשעה תשע בבית ספר ובאותו שניה להתייצב לעבודה. סבים וסבתות לא ממהרים להתנדב ולעזור בנטל, שלא נדבר על המרחק בין מגוריהם למגורי ילדיהם. כך שבעצם אולי שום דבר לא השתנה אצל נתיני הממלכה מאז שנות השבעים המוקדמות.

אז "פרות עצלות", מסקנת המחקר בגדול היא, יש תמיד להחזיק עזרה ברקע גם עם למספר שעות, ניתן להשמיד את חליפת הסופר וואמן, מדעית הוכח שזה לא משתלם. אין צורך לאמץ ילד נוסף לחיק המשפחה, ויש לזכור תמיד שאתן חולקות את חייכן עם "גבר-גבר".

בכל אופן, אנחנו בבית משפחת מרקמן עדיין ממשיכים לשחק "חפש את המטמון" לאחר שהעוזרת מסיימת לנקות את הבית, כי לה יש סדר משלה. כמה שהשתדלתי לא להשאיר עקבות לפני בואה, היא תמיד מוכיחה לנו שאנחנו לא כל כך מסודרים.

אי שם בתוך ענן וולקני – חלק א

לרגל חגיגת יום ההולדת הראשון של הבלוג שלי, כבר היה גמור בראשי הנושא. אבל גם הפעם כאשר סוף סוף התיישבתי לשרבט משהו, הנסיבות משתנות והרעיון הראשוני הופך לפחות דוחק, ואצבעותיי מובילות אותי לכתוב משהו אחר לחלוטין. למי שלא מאמין וחושב שזה מעין תרגיל יחסי ציבור קבוע שלי, בידי הראיות שכבר התחלתי לכתוב את הטור השנתי ברומא השמשית, אפילו בדומה לימי קדם בעט ועפרון, כשאני ממתינה לרן שיסיים את אחת משיחות העדכון שלו. לכן, החלטתי שהפעם ארשום פוסט בהמשכים, החלק הראשון יהיה כולו מוקדש לרעיון המקורי ואילו השני כולו שייך לאמא אדמה.

 

אי שם בתוך ענן וולקני – חלק א'

הבלוג שלי כבר בן שנה, ואין מקום טוב מאשר לכתוב לו ברכה, בעודי נמצאת באי טיבריה השוכן ליד בית הכנסת היהודי ברומא, כאשר אני חושפת את חלקי גופי הלבנבנים לקרני שמש אמיתית ולא לאותה שמש שקרנית שממנה יש לנו בשפע באיים הבריטיים. לרגל חגיגות הארבעים של בן זוגי הרחקנו עד לבירת הקתולים בכדי להחליף את המעילים והמטריות בשרוולים קצרים, תענוג לעיניים ולנשמה.

נכון שכבר מזמן מישהו חכם אמר: ברומא נהג כרומאי, אבל כמה גנים ים תיכוניים שהם הורישו לעצמם, אני מודה ומתוודה ששלוש שנים תחת חסותה של הוד מלכותה והחינוך הגרמני מהבית, לא הכינו אותי לחוקי התנועה של אנשי הפיצה והקנלוני. ראשית, כנראה שהחושים מטשטשים עם השנים, וכמו רובוט טוב אני כבר חוצה את מעברי החציה על פי המוד הבריטי, קודם מביטה ימינה ולא שמאלה. תאמינו או לא, אבל בישראל עדין עוצרים בפסיעה הראשונה של הולך הרגל או לפחות מנסים להאיט לפני מעבר חציה. פה בין הפיאצות של רומא, כל מעבר חציה הופך למבצע, למעשה חציית ים סוף הופכת למעשה לניסיון קל לעומת הניסיון לחצות מעבר חציה מסומן שקטנועים חולפים על פניך, ואתה הופך למעין דני- דין בלתי נראה.

אז הכל נסלח, לטובת קרני השמש, הגלידות עתירות הקלוריות שמבצבצות מכל עבר והאלכוהול שנשפך מכל פינה מעורבב יחדיו עם ריחות הקפאין.

כך שבניגוד לבן זוגי שסופר את השנים ונתקף בבהלה (המועד שלי לא רחוק משם), אני מתבוננת על השינוי בהרגלי הטיול שלנו במהלך העשור האחרון ונדהמת ממה שהיינו צריכים לעכל בתקופה זו. אל חשש אני לא מתמקדת במנטרות הנדושות של זניחת הרגלי הרווקות, הכבדות שהתחלחלה עם השנים מאז בוא הצאצאים, העובדה שאנחנו פחות מתנוענעים לצלילי המוסיקה ויותר מסלסלים שירי תוכחה לדור החדש. זאת גם לא התחושה שהשיער כבר לא היה מה שהיה קודם וסביבנו יש יותר חיילי מארינס מאשר ילדי הפרחים. לא נזכיר את הקמט החדש שתקף מצד שמאל וכתמי השמש שלא בדיוק חושבים על הפסקת הילודה.

אלא שהמהפך הגדול הנו המהפך הטכנולוגי שתקף אותנו ולא משנה אם בחרת להגדיר את עצמך כתפוח ("איי פוד") או כאוכמנית ("בלאק- בארי"). אם אי פעם היינו מרחיקים לגולה, היינו מצטיידים במפות שאוספים מחברים שכבר היו שם או נעזרים בשירותי חברות המפות. דבר שהיה מחייב אותי לצאת במסע פרסום לפני הנסיעה, שניווט לא בדיוק הצד החזק שלי ולהנמיך את רמת הציפיות מיד. זאת בכדי למנוע ריבים מיותרים שעולים במהלך הנסיעה, "הלוא אמרתי לך לפנות כאן", "את בכלל לא יודעת לקרוא את המפה, הכנסת אותנו שוב לדרך ללא מוצא". שלא נדבר על כמות הניירת שאתה נושא בתרמיל שעם השנים רק מתנפח כאשר נוסף עוד ילד שצריך חיתול, מוצץ ואבקות למיניהם. ואז כמו שתמיד קורה מרוב האריזות המרובות, שבמקום לארוז לשניים במקרה המוגבל (הלוא הם לא צריכים לקחת עמם כלום הרי הם תמיד טסים קל), את חושבת כבר בשביל ארבעה ופורסת את כל תרחישי המשבר העלולים לפרוץ כולל הפתרונות, היוצרים עודף משקל בגיבצורת חוברות צביעה, טושים ועוד כל מיני ספיירים למיניהם.

אתה יכול להיות הבן אדם הכי מאורגן עלי אדמות שעובד על פי הספר ואז גם לך קורה פעם אחת לפחות בחיים, שהגעת לשדה התעופה ואתה בתור לקבלת מפתחות לרכב השרד ששכרת והפלא ופלא את המפה שהכינותי מראש שכחתי על השולחן במטבח. סוף העולם בהתגלמותו, ואז משהו מלמעלה החליט למצוא קצת פנאי ולסדר את העניניים ואתה מגלה ששודרגת. אל חשש, לא הקפיצו אותך מדרגה, אבל קבלת הפתעה -תקליטאור מנווט! אתה מקיש שעות על האותיות בלוח הכפתורים של הרדיו, ואיזה גברת בקול מאד רגוע מובילה אותך בבטחה. גם שאתה לא בדיוק פוסע אחר סדר ההוראות שלה, היא לא מתעצבנת ולא מרימה את קולה או פותחת בשביתה איטלקית. היא תמיד יודעת איך לחלץ אותך ואתה רגוע כי היא מעולם לא תצא בשום הצהרה של "אמרתי לך".

בינתיים אתה מתנחל לך למספר שנים ביבשת אחרת שלא מספיק שהם מדברים אנגלית במבטא לא מובן הם גם נוסעים בצד ההפוך. כך שקהילה תומכת או לא, הידיד הכי צמוד שלך בשנה הראשונה שבאמת מבין אותך באמת ולא יזנח אותך לדקה (רק שנגמרת לו הסוללה) הנו הטומ-טום (והוא רחוק מלהיות טומטום). שם לא בדיוק מסחרי לדוברי העברית, אבל בדומה לכלב הנכים של עיוור הוא המנחה הצמוד שלי. מודה ומתוודה לאחר שיחה חולין שהוקדשה לחבר הצמוד, שאינני היחידה שהעבירה אותו למוד רגלי בצמוד להדפס מפת הגוגל והגיעה בשמחה ובצהלה ליעדה.

אך אי שם ברומא, מעוז מושבם של האנטישמיים הראשונים, נשבר השיא ואכן מהפיכה. השילוב הקטלני של מפת גוגל והטכנולוגיה הלווינית היישר לתוך הקופסא השחורה יצרה את הנווט האולטמטיבי. אתה לא צריך לשנן שמות של רחובות, ככרות או אפילו להבדיל בין צפון לדרום. כל מה שנדרש, הנו שם החנות, האתר או אפילו שם בית הקפה ותוך שניות הוא ממקם אותך ואנחנו על המפה!

אם אי פעם היית מבחין בפינת הרחוב בתיירים העומדים ותוהים היכן הם נמצאים תוך שהם עסוקים בתהליך קפולי המפה המעצבן. לפתע אתה מבחין שיותר ויותר אנשים מפנים מבט כלפי הרצפה תוך כדי שהם מתמקדים במכשיר הזעיר ופוסעים אחרי החצים האדומים שהוא מסמן. הזמינות הינה אינסופית, מסעדה שמשהו שלח לך פתאום בהודעת טקסט, שלט לתערוכה מעניינת ותוך שניה ללא הכנה אתה פשוט נמצא שם. מפחיד! האח הגדול עוקב אחריך לכל מקום! חוץ מכמה בעיות זניחות שיש לטייס האוטומטי, ראשית הוא זולל לך את הסוללה בקצב רצחני ועדיין יש לפתור את בעיית הסינוור כשיש שמש (הנה נתתי לכם רעיון לסטארט הבא), חוץ מזה הוא פשוט מושלם.

אני מנסה לדמיין מה עוד יכול להוליד העשור הבא? איך יראו הטיולים שלנו עם בני העשרה, אם בכלל יחפצו עדין בחברתנו?

אז בינתיים טיטוס יקירי, הרשה לי להודיע לך באופן רשמי שאנחנו עם המנהגים המוזרים שלנו עדיין קיימים! לא כל כך הצלחת להשמידנו אותנו ויש לנו שוב מדינה כבר 62 שנים! כן, אנחנו על המפה!

 

Van Gogh was a genius or an obsessive one? Might be both?

עולם האומנות נתפס לעיתים כעולם של צקצקנים. מרבית מהמאכלסים אותו, מחזקים בדעות הנוטות שמאלה ומתלבשים קצת אחרת או על פי ראות עיניהם מכתיבים את צו האופנה העתיד לבוא. הם בדרך כלל מרבים להניד עם הראש לחיוב, להתלהב מכל משיכת מכחול ולפתח אסוציאציה עמוקה מכל שרבוט. בקיצור כל מה שנדרש כדי להפוך לבולט יותר ושונה, כי כשרון נטו לא תמיד מספיק בשביל להצליח בגדול.

במדינה ישראל הקטנה לא חסרים מוזיאונים וגלריות ביחס לאוכלוסייה. נתון סטטיסטי זה, אינו מבייש שום מדינה בעולם המערבי. למרות הקולטורה שאנו מציעים בערים המרכזיות שלנו, אנחנו לא נמצאים ברדאר של עולם זה. לא סתם, בחר סאטצי' היהודי, להגדיר את עצמו כיוצא מדינות ערב, עסוק יותר במעמדה של האשה בחברה הערבית מאשר במוצאו היהודי. הוא לא חשב שיש להתייחס אלינו ברצינות כאשר הציג בחוצות צ'לסי, בגלריית הבית שלו, תערוכה בנושא המזרח התיכון, ללא שום אמן ישראלי. אין ספק שבלעדנו זה טוב יותר לביזנס, אך להצדיק זאת באנטישמיות הינה הפתרון הקל. חוץ ממרק שאגאל, שהנו יקיר העולם המערבי, אף יהודי לא בדיוק הצטיין בתחום הזה על פני ההסטוריה. תאשימו את החינוך היהודי בימי החדר או הרצון של האמא היהודיה לכוון את ילדיה למקצועות פרקטיים. אך בדומה לקולנוע הישראלי שחודר טיפין טיפין לתודעה הבינלאומית, נראה שגם האומנים הישראליים מתחילים להסתנן להם לכיוון הזירה הבינלאומית.

עם זאת, לונדון רבתי המונה יותר ממספר תושבי ישראל מכילה בצורה קיצונית יחס מוזיאון / גלריה לאוכלוסיה. חלק לא מבוטל מעשירי העולם חולפים ועוברים מספר פעמים בשנה ברחובותיה. כבר שנים ששכנינו האמידים אמצו לליבם את רחוב אוקספורד. השירותים הפיננסיים הפרוסים ברחבי העיר מושכים את העשירים והינם מצע נוח לגדל ולפתח בו את נושא האומנות. אבל בניגוד לגלוי והנוצץ, החינוך לאומנות בממלכת האיים הנו עמוק ומושרש ואין בזאת רק אמירה יפה. ברוב מהמוזיאונים הגדולים הכניסה לילדים הינה חינם או במחיר מגוחך, במקביל קיימת הדרכה ושלל אביזרי יצירה. בנוסף הדגש על האומנות הנו כה אובססיבי, כך שהמקצועות הבסיסיים כגון חשבון וספרות נדחקים לפינה. מגיל ארבע נשלח הילד לפחות לסיור שנתי אחד במוזיאון הלאומי, הוא לומד פרק ראשון בדמוקרטיה, כאשר מסבירים לו שהתמונות במוזיאון שייכות לעם (כמובן רק למשלמי המיסים) ושבעצם הוא שותף לחדוות היצירה. עוד מקטנות הוא נחשף ליצירות של רנואר, פיקאסו,סזאן, טרנר וכו', ויודע לזהות את התקופה הכחולה ואת סגנון הנקודות. עם בארץ אתה מתחיל בקטנה קצת גוטמן וראובן רובין, פה אתה ישר יורה גבוה וקשה להמשיך מאותה נקודה.

למרות השפע האומנותי השרוי ברחובות האפורים, בין התערוכות הגרנדיוזיות של אניש קאפור (גם לו גנים יהודיים ואפילו התנסות בקיבוץ) ופיקאסו הקלאסי, מגיעה תערוכה של פעם אחת בחיים.

THE REAL VAN GOGH SPECIAL ISSUE

ואן גוך, אותו אחד שבשביל להיות מיוחד חתך את האוזן, ושזה לא עזר החליט לירות לעצמו בחזה. בפעם השנייה זה באמת הצליח ולמרות שהפציעה הייתה ברת מרפא, הסובבים החליטו שדי להם ממנו.

בניגוד לתערוכות בה מוצגות היצירות על פי סדר כרונולוגי או על פי תקופות מעבר של האומן, התערוכה של ואן גוך ברויאל אקדמי מנסה להציג את הגאונות שלו לא רק דרך משיכות המכחול והצבעים העזים אלא חושפת בפני הציבור הרחב את האוצר הוורבלי העצום בו ניחן האיש.

ואן גוך התחיל לשרבט בגיל מבוגר יחסית לאמן בימינו ובודאי לתקופתו, הוא היה בן 27 בעת שהתחיל לקשקש על קנבסים. תקופת יצירתו הייתה קצרה ותוך עשר שנים הספיק לסיים כ- 800 יצירות, בממוצע הוא הפיק כל ארבע ימים יצירה חדשה, ובנוסף הוא יצר כ- 1,000 סקיצות על גבי דפי טיוטה. בשבעה עשר הימים שקדמו למותו הוא שבר שיאים ועבד בקצב מטורף של ציור ליום, מרבית מציוריו המפורסמים הינם מאותה תקופה. כדי לסבר את האוזן בסטטיסטיקה יבשה, גיבורנו לא רק שהחזיק שיא בסיום יצירות האומנות שלו, הוא גם מצא זמן לכתוב מכתבים לבני משפחתו, בעיקר לאחיו סוחר האומנות, תיאו, ולאחותו. מספר המכתבים עמד על 2,000, מכתב כל יום וחצי. לא בדיוק שיא בתקופת הבלוג והפלרטוט במיילים הרבים שאנחנו שולחים מידי יום, אלא שרק עובדה אחת מפרידה בינו לבינינו, הוא לא מחק וכתב הכל בדיו בכתב יד ציורי וברור. הייחודיות של המכתבים טמונה בעובדה שאחרי כל יצירה שהוא סיים הוא טרח לתאר במכתב תרשים בדיו של עד אחרון הפרטים ביצירה.

אם זה לא מצטייר כגאוני, הוא החליט משלב מסוים שלא מספיק לו לכתוב לבני משפחתו בהולנדית שפת אמו והחל להתכתב עמם בצרפתית על בורייה. זה לא הקולנוע הצרפתי שריתק אותו לשפה הרומנטית (ניסיונו התחיל ונגמר בנערות בית הבושת), הוא גמע את כתביו של אמיל זולא וחבריו עד כדי כך שהצרפתית השתלטה עליו. כמרבית מבני עמו הוא הבין שעם ההולנדית הוא לא יגיע רחוק או שעם הסוחרים פשוט נולד עם כשרון לשפות.

כך שבחישוב פשוט של מספר שעות שינה עולה שהוא לא בדיוק ישן, לא בדיוק בילה עם חברים; המגורים המשותפים עם גוגן לא עלו יפה וחוץ מתמונת החמניות שנגנבה על ידו והשפיעה גם על סגנון הציור שלו, לא נותר כלום.

האוצרת של התערוכה ששקדה עליה למעלה מארבע שנים וחצי הצליחה לאתר ולקבץ למקום אחד מספר גדול של יצירותיו של ואן גוך שכל אחת מהן מתועדת במכתביו. התערוכה הינה על פי סדר כרונולוגי בה ניתן לחוש ולהבחין בהתפתחותו של הצייר מצבעים שחורים ואפורים עד שבחר להתביית בצבעי הצהוב העזים. ציור החמניות המתנוסס בחדרי האוכל בקיבוצים או במסדרונות בתי החולים אינו נכלל ביצירות התערוכה.

ואן גוך היה איש גלמוד ובודד שלא הצליח לתקשר עם הסביבה בשל יכולתו השכלית (מן איינשטיין של עולם האומנות), הוא סבל כנראה מעודף כפייתיות, והגדרתו כאומן בלבד הינה עוול לאדם בעל יכולת וורבליות כה גבוהה כשלו. ששה חודשים אחרי שואן גוך נטל את חייו, לא עמד אחיו בכך שכנראה לא סייע לו, ושם קץ לחייו.

הנצחת ואן גוך כאחד האומנים החשובים ביותר נעשתה דווקא על ידי אלמנתו של אחיו. האלמנה הצעירה שלאחר עשרים חודשי נישואין בלבד נותרה עם תינוק ושלל יצירות אומנות, לא אבדה את עשתונותיה והבינה כי בידה אוצר. היא למדה מהר שהצפת השוק ביצירותיו של ואן גוך לא תסייע בידה לבסס את מעמדו. היא הלכה על אסטרטגיית הבידול, בגדול. במהלך השנים בסיוע בנה הם החלו למכור את היצירות ולטפטף מידי פעם לשוק תמונה אחר תמונה. באופן לא מפתיע סוחרי האומנות הגרמניים היו מהראשונים שהריחו שניתן לעשות פה קופה יפה. המכתבים שהינם מסמך תיעודי לעבודתו פורסמו רק לאחר מספר שנים בה קפצו מחירי היצירות לשמים. בשנות התשעים המאוחרות שלמו היפנים 49.1 מיליון דולר לפורטרט של ד"ר גאשה וזאת בהתבסס על הערכתם לאהבתו של ואן גוך לציור היפני והשפעתו על עבודות הנוף שלו.

הרויאל אקדמי בו מוצגות עבודתיו של ואן גוך הנו מוסד פרטי שככל גוף עסקי צריך להצדיק את קיומו על ידי הגדלת מספר המבקרים. בשנה האחרונה הם הציג מספר תערוכות שהצלחתן ידועה מראש. "רוסיה באהבה" שקבצה אוסף של יצירות האומנות המפורסמות של המאה ה- 19 ותחילת העשרים או עבודותיו של אניש קאפור שהוצגו במהלך 2009. בניגוד לאותן תערוכות, תערוכה זו הינה מסמך נדיר והיסטורי להכרת האיש מאחורי יצירות המופת והזדמנות חד פעמית בה נחשפים מימדיה של גאונותו של האיש או טירופו.

מומלץ בחום לכתת רגליים לכיוון גרין פארק לא בשביל מצעד השומרים של המלכה אלא בשביל הולנדי אחד ומיוחד.

התערוכה מסתיימת בשמונה עשר באפריל.http://www.royalacademy.org.uk/exhibitions/vangogh/

פתאום קפאה להם המדינה

הבריטים הינם עם העובד על פי הספר. הם אלו שהמציאו את המושג "הספר הלבן", שזכור לנו מימי פלשתינה העליזים. לא מעט חוקים הנחילו לנו נציגי האימפריה הבריטית, המסייעים עד היום בשמירת הסדר במדינת ישראל. עד היום, לא ברור לי מה קדם למה ? התפשטות האימפריה הבריטית בתחילת המאה העשרים, דרבנה את הממלכה המאוחדת לגבש נהלים מובנים במושבות הרבות שכבשה, או שהעניין הנו גנטי לחלוטין. מן מנגנון מובנה שמחייב אותם לתקשר רק באמצעות נהלים וחוקים, שלא יאפשרו גמישות, קומבינות או קצת תמרון. כמעט שלא ניתן למצוא תרחיש, מצב טבע, או סוגיה שלא נידונה בבית המשפט של הוד מלכותה ושלא נכתב בגינו תקנה כלשהי או חוקק חוק.

הכל מתנהל על פי הספר ותושבי האיים הבריטיים יודעים היטב כיצד לשמור על החוק. תור זה תור, לא ניתן רק לשאול שאלה. הזימון לרופא יהיה תמיד אחרי האיש שלפניך בתור, ולא משנה אם הוא איחר ברבע שעה ואת ברבורי הממלכה לא משנה מתי והיכן, לא ניתן להאכיל כי הם שייכים להוד מלכותה.

כל דבר מושתת על פי חוק, לא בשל הפחד שנתיני הממלכה חס וחלילה יעקפו את החוקים. כאשר אסרו על עישון בפאבים, למרות האלכוהול הזורם היטב בדמם, כבר למחרת התגודדו כולם באויר הצח אל מחוץ לפאב, ללא צורך בשליחת פקחים מיותרים. כך שאשפי אי הגמישות שאינם חסידי הזעזועים, אוהבים מאד לחיות בתוך הריבוע המסודר שלהם, בניגוד לאחרים ביבשת, הם שוכנים על איים מבודדים ומוקפים להם באוקיינוס.

בניגוד לשכנים הפחות מסודרים שלהם; השווייצרים, הגרמנים והאוסטרים, הם החליטו שהם קצת יותר מיוחדים ולא בדיוק זקוקים לשכנים, חוץ מאלה במערב, האיריים, שהעדיפו להתנתק מהם. אין ספק כי העידן האליזבתני רק חיזק אצלם את הרגשת העליונות. לא סתם הם אילו שהחליטו להתנתק מהוותיקן, ולא ממש מהרו להחליף המטבע שלהם באחר ולהתאחד ולהתגפף עם אחיהם ביבשת. אבל הם שכחו פרט אחד מאד חשוב, שזה לא משנה מה הם חושבים על השכנים, הם עדיין נמצאים ביבשת אירופה. בניגוד לפלשתינה שהייתה פעם שלהם, בחורף יורד גם, שלג. שלג, מן משקע כזה לבנבן, פתיתי קרח שמצטברים להם לערימה ומכסים כל דבר שזז.

אין ספק שהצטברות המשקע הלבנבן ברחובות לונדון, נתנה הזדמנות לעריכת מצעד שכונתי לכל בעלי רכבי השטח המתגודדים מידי יום ברחובות הצרים, שנסללו בתקופה אחרת בה פסעו בהם רק סוסים. אז בלי להיכנס לסוגיית זיהום האויר ואיכות סביבה, סוף סוף אותרה הסיבה הרשמית לרכישתם, במקום בו נכשלה הרשות המוניציפלית לפנות את הרחובות משלג, נותרה המשימה בידם של תושבי הממלכה לפלס מסלולי גישה.

אם עסקנו במצעדים, מזג האויר הסיבירי נתן לגיטימציה לתצוגת ראווה של בגדי הסקי של שלל היהודיות שהתקבצו בתור המשתרך לרכישת חלות לשבת ב"דניאל". נסיקת הטמפרטורות אל מתחת לאפס, דחקה לפינה את מכירות סוף העונה, והקפיצה לשמיים את מחירי המגפונים. הביקוש למשבצת פנויה בלוח המשלוחים מהסופר הרקיע לשחקים. גם המסודרים שבינינו החושבים במונחים של שלושה ימים קדימה, היו צריכים לעבוד למוד עתידי של שבועיים מראש.

לא מספיק זעזועים פקדו את ממלכת האיים, ופתאום צריך לאמץ מילון מונחים חדש לתיאור מזג האויר. מאפרוריות של דריזל שמיזל מלווה בערפל סמיך,

יש להבין מהו הסלאש (שלג בשלבי ההתמוססות הראשונים שלו),

להיזהר ממצב של קראסט (רובד פתיתי שלג, שחלקו העליון נמס וקפא לאחר מכן, קיפאון שיצר קליפת קרח דקה),

ולהבחין מתי יורד סליט (שלג שיורד בו זמנית בעירוב עם גשם).

לא פשוט להתרגל למשהו חדש ופתאומי....

חוץ מהעובדה שהם כבר קבלו איזו תזכורת קטנה בשנה שעברה, ואף אחד לא הניד עפעף אחרי שהם סגרו את המדינה לארבעים ושמונה שעות תמימות. הכל נלקח בחשבון, הכל רשום בספרים ובמודע על פי הנהלים, הם החליטו לא לטפל בנושא השלג שמבקר אותם פעם במספר שנים.

מדיניות ההכחשה לא עזרה כל כך לקראת השנה החדשה, שבמקום שביתה של חברת התעופה הלאומית, הם קבלו קריסת מערכות של שמי התעופה. טיסות מתבטלות, צוותי אויר אינם מספיקים להגיע לשדה, הרכבות לא מצליחות לעמוד בלוח הזמנים, תדירות האוטובוסים פוחתת ואין אף נהג מונית אמיץ שישמח להישלח למשימה. בלי לשים לב, פתאום קפאה להם המדינה. מאגרי המלח לא אותרו, סיירת הזבל שותקה והררי אשפה נערמו מעל לשבועיים.

בתי הספר, בדומה לגיבור השייקספירי, המלט, עומדים חסרי עצות ומתלבטים לפתוח או לפתוח? מה יקרה אם בדרך לבית הספר משהו יתקע בערמות הזבל, או יחליק כי לא הספיקו לפזר מלח ולא ימצא חניה כי אף אחד לא מעז להתניע את האוטו עד שיפנו את השלג מהרחובות. אז ההגעה לבית ספר היא רק המלצה, למי שצלח את דרך הקרח כדאי שימהר כי שעת האיסוף הוקדמה, בכדי שחס וחלילה לא יצרו פקקי תנועה אנושיים.

משהו השתבש שם, החוקים לא בדיוק עובדים בהרמוניה, ואף אחד לא לוקח אחריות...

צוות המורים אכן בנה בובת שלג לתפארת בימים בהם בית הספר היה סגור לקהל התלמידים, אך לילדים חל איסור לשחק בשלג, לבנות בובות ולזרוק שלג כי אולי משהו ימעד כמהה. ההצמדות לתקנות וחוקים, שתקה אותם לחלוטין, ובנתה לעצמה תחמושת לצון לעשרים השנים הבאות על ידי אחיהם מעבר לתעלת למאנש.

ואנחנו הים תיכוניים, אצלנו בבית שלג זה עדיין מצרך נדיר.

אנחנו עדיין מתרגשים מלראות את הלבן בעיניים ומלהתפלש שוב במרקם הרך בחצר האחורית.

 

The Priory

הזמן עושה את שלו. לוקח זמן להשתחרר מתפיסת התייר הנצחי ולחבוש משקפיים של לונדוני. לא שזנחתי את מטריית הגשם שנמצאת עמי תמיד, המבטא שלי כנראה אף פעם לא יהיה דומה למקומיים, גם במרכיב התה בסל הצריכה המשפחתי לא חלה עלייה או שחס וחלילה החלפנו את הפיתה החמה בסקון האנגלי (מעין לחמניה ל"שעת התה" מחיטה).

אלא, לאחר שפסענו על הצד הבטוח של תיאטראות הווסט אנד, החלטנו לתת צ'אנס לתיאטרון הבריטי. הפעם בניגוד להתנסות המרה האחרונה שלנו, החלטנו לא להרחיק לכת, ולהימנע מלהתעמת עם התיאטרון השייקספרי. חוויה בלתי נשכחת, שבה אם אי פעם חשבת שאתה קצת בקיא בשפה האנגלית, אתה מרגיש מתוסכל כמו בשיעור הראשון בתחילת כיתה ד' (בדור שלי זה התחיל מאוחר), רק שאתה קצת יותר מדי רחוק משם. הורדת רף השפה לא תמיד פותרת את הדילמה של הבנת המבטא, לגבי הסקוטים כבר הרמתי ידיים, לא שהמבטא הקוקני נותן לי מרחב תמרון יתר על מידה.

מפה לשם, ממש במקרה, תחת חיפושים אחר משהו במחיר פחות נוצץ ומקום סביר, נחתנו היישר לאחד מהתיאטראות המחתרתיים שנפתחו בלונדון במהלך שנות השישים העליזות. הרחק מהווסט אנד המוצף בזרם התיירים הצובא על דלתות משרדי הכרטיסים בככר לסטר ה-

.ROYAL COURT THEATRE

פעם הוא היה נחשב לדבר הכי טרנדי בשל מיקומו באחד מהרובעיים ה- "פושים" בדרום מערב העיר, צ'לסי.

צ'לסי, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא אומצה לראשונה על ידי האוליגרך רומן אברמוביץ' או אברם גראנט הוא שהעלה אותה על המפה. החל מהמאה ה- 17, הבין הרובד העשיר את הפוטנציאל הגלום בה. כבר מהמאה ה- 19 היא הייתה אחד מהמרכזים האופנתיים של לונדון, ואנשי אומנות ורוח אכלסו את רחובותיה. בשנות השישים העליזות של המאה ה- 20, תור הזהב של המוסיקה הבריטית, חזרה עטרה ליושנה והרובע נחשב לפנינת בריטניה, כאשר הביטלס והאבנים המתגלגלות בחרו להתגורר בו ולאכלס את בתי הקפה העליזים. באותה תקופה הוקם התיאטרון, אומנם הוא אינו בעל ותק מזהיר למוסד הוד מלכותה, אך יובל כבר חלף מהקמתו.

גם היום, למרות מיקומו הנוצץ ליד הגלריה של סאטצי' ושלל הבוטיקים של מעצבי העל, הוא ניצב הרחק מתחנות הטיוב הפופלריות של מוקדי התיירות. מבנה התיאטרון מזכיר מאד את צוותא ב"לונדון מיניסטור" בתל אביב, מרתף שופע באלכוהול צמוד לחנות ספרים לאינטלקטואלים בלבד.

אחת התגליות היותר משמעותויות בהליכה לתיאטרון הייתה, שעדיין קיים זן של בריטים מימי "בני היל" ומימי "האם משהו משרת אותך". נשמע גזעני במיוחד עם מדיניות הפוליטיקלי קורקט שלהם, אבל בישראל שנחשבת למדינה מחוספסת וחסרת מעצורים, לא זכור לי שהייתי צריכה למלא לאחרונה, מה המוצא שלי חוץ בעת מילוי שאלון הבדיקות הגנטיות. כאן בשיא הצביעות מבקשים כבר בפתיחת המנוי לספריה הציבורית, בית הספר, רישיון הנהיגה וכו' להגדיר את עצמך; האם אתה בריטי לבן, שחור, מלוכסן או סתם לבן. אומנם במסווה של תיקון אפליה ואינטגרציה. עם זאת במרתפי התיאטרון לא מצאתי את ההודים שחולקים עמי שעות רבות במושבי הרכבת התחתית, לא היו מלוכסנים או חובשי כיסוי הראש, המהווים מרקם מייצג לקוסומופוליטיות של רחובות לונדון.

ההצגה הייתה באנגלית לא מתוחכמת למדי ובשימוש בשפה היומיומית. המחזאי, מייקל וויין, לא הגיש לי משהו חדש בנושא גיל השלושים ומשהו. העובדה שמרבית מהגברים ה"גאים" הינם בעלי חוש אסתטי גבוה ובדרך כלל עם מתאם גבוה לרקדני דיסקוטק לשעבר, כבר עובדה ומוחזרה על ידי כל סרט וסדרה אפשרי במסמכי המדיה. עם זאת, במהלך שעתיים וחצי עם הרבה הומור, הוא יורד עלינו דור הגאדג'טים והמותגים, בוחן את אמות המידה הקפיטליסטיות שלנו, לא מרחם על הרגלי השתיה הנפלאים של הבריטי הממוצע, ומעלה את השאלה, האם אנחנו באמת מאושרים מלחיות על פי הסרגל שבחרנו.

מה נחשב הצלחה להמשיך עדיין לחפש אחר בן זוג או להתפשר על בן זוג שהדבר היחיד המשותף עמו הנו הילדים. להיות ארכיטקט בחברה נחשבת אבל בעצם להיות אחראי רק על עיצוב הידיות של הדלתות. מייקל וויין אינו מתיימר לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו במהלך שעתיים וחצי, מה שפסיכולוג טוב לא תמיד מצליח לאחר ס'אשן ארוך. אבל באמצעות ההומור הסרקסטי והנגיעה בכפתורים הנכונים הוא מצליח בדרך הפוכה לתת לך להרגיש טוב מאד עם עצמך, "קצת אוויר לנשימה".

אז בהמשך לדילמות שמעלה ההצגה, לא בדיוק הצלחנו לתפוס כוסית מאוחרת, היות שהיינו צריכים לשחרר את השמרטפית בזמן ועדיין לעבור כברת דרך לעבר יעדנו בפרברים הצפוניים של העיר.

שם ההצגה הוא מנזר (נראה תלוש אך לא בדיוק), מעניין איך יתרגמו אותו לעברית...

בכל אופן מומלץ למי שבמקרה בסביבה עד התשעה בינואר.

מי הוא יהודי

לא הספקנו לעבור שוב ל"מוד שגרה" ויום הכיפורים בפתח. בראש השנה יצאתי בהצהרה לגבי חשיבות הכנת ה"רשימה", ויישמתי כפי שיעצתי למטרות המפורטות ליעדים, אך העניין הוא ש"שעת השי"ן" כבר מאחוריי, וחלף שבוע והפרסום הבא עדיין לא בא! אפילו השמשתי כבר במתנת יום ההולדת שקבלתי מחברה, מחברת מיוחדת כמו פעם לרישום הרעיונות למרות עידן מעבד התמלילים. במחברת הצטברו לי, לא מעט רעיונות טובים, בהם התחלתי במלאכת הכתיבה, אך היום בפוסעי על פני טמפל פורצ'ן (מקדש המזל), רחוב היהודים שלי, כאשר המוני חרדים החלו בהכנות למצור הגדול, יום כיפור, והחלו להוביל עגלות עמוסות במעלה הרחוב. אבל בלי לשים לב, יש נושא הבוער בעצמותנו בשבועיים האחרונים והוא כל כך מתקשר ליום הכיפורים.

מיהו יהודי? שאלה לא פשוטה. חוק השבות ניסה לתת מענה, קצת קשה יותר ליישום מאז גלי העלייה הרוסית שפקדו את ארצנו. לעומת זאת, אצל סבא שלי, שלא נותר זכר מהמשפחה שלו שנספתה בשואה, לא היה רגע של בלבול. הוא לא היה דתי, אבל המשיך למרות זאת להקפיד על שמירת משנת ביתו ולבקר בבית הכנסת בשלושת הרגלים.
גם אני לא מרדתי במוסכמות, וקפריסין, שופט בדימוס, או מדינת ניו-יורק לא היו באג'נדה שלי. התחתנתי ברבנות, עמדתי בגבורה מול סיפורי הנידה של הרבנית ובתבחיני השושלת היהודית שלי. גם אני כמו רבים מעמיתיי, חובבת שרצים מדופלמת, מאז מושבי בגולה מדליקה נרות שבת ודואגת לעמוד כל יום שישי בתור המשתרך ממאפיית "דניאל" בכדי לרכוש חלות לקידוש. נוסעת בשבת, משתדלת לבקר פעם בשנה בבית כנסת, ממשיכה להתענג בקריאת עברית, עדיין חולת סדרות ישראליות ואני לא בקטע של הדלקת משואה ליום העצמאות – אבל על פי מערכת החוקים החדשה של בתי הספר היהודיים, לא כל כך בטוח שאני יהודייה.

אומנם אני נוטה להשתמש ביתר שאת בידיים בעת הדיבור, הטון הלא כל כך שקט שייך למנהגיי הלא יאים כישראלית וגם גינוני הקומבינות בתור לחלות (אני אשמור לך תור ואתה תשמור לי) לא מוסיפים לי. אולי מדינת היהודים החליטה שאני שייכת לעם הזה ואפילו נתנה לי את ההזדמנות לשרת בצבא של יהודים, אך בשל העובדה כי ילדיי נשלחים לבית הספר של גויים תחת חסותה של המלכה, אין לי עדיין מספיק הוכחות חותכות שאכן אני יהודייה.

במהלך השבועיים האחרונים, עם פתיחת בתי הספר התיכוניים את שעריהם לסיורים מודרכים לקראת הרישום לשנה הבאה, אנחנו עומדות בחצר בית הספר וטוחנות את שינוי תנאי הקבלה לבתי הספר היהודיים, שעל פיו לא מגיעה לי תוספות נקודות הבונוס. בניגוד לארץ המעבר הקריטי חל בגיל 11 בו מבית ספר יסודי אתה עובר לתיכון. רמת בתי הספר התיכוניים הציבוריים היא בכי רע, לכן זוהי נקודת מפנה גם מבחינה תקציבית אצל מרבית מההורים מלווה בהכנות הילדים לקראת המבחנים. ליהודים הייתה תמיד אופציה, היות שקיים בית ספר ציבורי ליהודים שנחשב מן הטובים. בשל הביקוש הרב, במשך השנים תנאי הקבלה הגדירו יהודי על פי ההורים, ולפיכך דאגו שגיור ההורים יהיה על פי חומרה. בעקבות תביעה של אחד ההורים ושיקול דעת מטופש של הבית הספר שנגרר לבית המשפט, נקבעו אמות מידה חדשות. בדומה לשיטת תגמול הנקודות של הנוסע המתמיד ב"אל-על", על הזכות להתקבל לבית הספר אתה צובר נקודות. מי שבחר ללכת לבית ספר יהודי רכש את מעמדו, מי שמתנדב בארגון יהודי צבר כבר נקודות זכות אצל בורא עולם ומי שלא עשה כך? כדאי מהר מאד שיטיל כמה מצלצלים וירשם לאחד מבתי הכנסת האורתודוכוסיים בכדי שניתן יהיה לכנותו יהודי.

כמה שאנו נוטים לשייך לצד היהודי את הפלפול, מערכת החוקים החדשה יצרה אבסורד בו, מוסלמי הגדל בדרום מזרח לונדון (לא משהו) והוריו החליטו לשלוח אותו לבית ספר יהודי ציבורי (החינוך שם יותר טוב). לכאורה יש לו נקודות זכות, ולי היהודייה שבחרה סתם בבית ספר ציבורי, אין. אני למשל הייתי פותרת את הסוגיה בצורה יותר יצירתית, בדומה "למשפט שלמה" במריבת הזונות על הצאצא, מי שהוריו נישאו על פי ההלכה ועבר ברית מילה, יהודי (כל כך פשוט אצל בנים). לגבי השאר תבחנו על פי מערכת הנקודות המצחיקה שנראית לי מיותרת. במקום לשמר על הגרעין היהודי החילוני המתבולל בקלות, תקבלו, תחבקו ותעטפו את אילו שנופלים בין השורות, בכדי שיהדות לא תהיה עול אלא בחירה.

התוצאה היא שיותם, בני הבכור, תופס עתה לנגד עיניו את הביקור בבית הכנסת כטרחה, כמטלה ולא כבחירה באותה התלהבות שהוא קורא את מילות הקידוש בכל ערב שישי.

אז אם חיפשתם יתרון נוסף בחזרה למדינת היהודים, שאינו מצוי בסל הקליטה המצ'ופר לשנות השישים, ששם אתה עדיין לא צריך להוכיח כמה אתה יהודי ולא לשאול את עצמך למה אני יהודי!!!