Van Gogh was a genius or an obsessive one? Might be both?

עולם האומנות נתפס לעיתים כעולם של צקצקנים. מרבית מהמאכלסים אותו, מחזקים בדעות הנוטות שמאלה ומתלבשים קצת אחרת או על פי ראות עיניהם מכתיבים את צו האופנה העתיד לבוא. הם בדרך כלל מרבים להניד עם הראש לחיוב, להתלהב מכל משיכת מכחול ולפתח אסוציאציה עמוקה מכל שרבוט. בקיצור כל מה שנדרש כדי להפוך לבולט יותר ושונה, כי כשרון נטו לא תמיד מספיק בשביל להצליח בגדול.

במדינה ישראל הקטנה לא חסרים מוזיאונים וגלריות ביחס לאוכלוסייה. נתון סטטיסטי זה, אינו מבייש שום מדינה בעולם המערבי. למרות הקולטורה שאנו מציעים בערים המרכזיות שלנו, אנחנו לא נמצאים ברדאר של עולם זה. לא סתם, בחר סאטצי' היהודי, להגדיר את עצמו כיוצא מדינות ערב, עסוק יותר במעמדה של האשה בחברה הערבית מאשר במוצאו היהודי. הוא לא חשב שיש להתייחס אלינו ברצינות כאשר הציג בחוצות צ'לסי, בגלריית הבית שלו, תערוכה בנושא המזרח התיכון, ללא שום אמן ישראלי. אין ספק שבלעדנו זה טוב יותר לביזנס, אך להצדיק זאת באנטישמיות הינה הפתרון הקל. חוץ ממרק שאגאל, שהנו יקיר העולם המערבי, אף יהודי לא בדיוק הצטיין בתחום הזה על פני ההסטוריה. תאשימו את החינוך היהודי בימי החדר או הרצון של האמא היהודיה לכוון את ילדיה למקצועות פרקטיים. אך בדומה לקולנוע הישראלי שחודר טיפין טיפין לתודעה הבינלאומית, נראה שגם האומנים הישראליים מתחילים להסתנן להם לכיוון הזירה הבינלאומית.

עם זאת, לונדון רבתי המונה יותר ממספר תושבי ישראל מכילה בצורה קיצונית יחס מוזיאון / גלריה לאוכלוסיה. חלק לא מבוטל מעשירי העולם חולפים ועוברים מספר פעמים בשנה ברחובותיה. כבר שנים ששכנינו האמידים אמצו לליבם את רחוב אוקספורד. השירותים הפיננסיים הפרוסים ברחבי העיר מושכים את העשירים והינם מצע נוח לגדל ולפתח בו את נושא האומנות. אבל בניגוד לגלוי והנוצץ, החינוך לאומנות בממלכת האיים הנו עמוק ומושרש ואין בזאת רק אמירה יפה. ברוב מהמוזיאונים הגדולים הכניסה לילדים הינה חינם או במחיר מגוחך, במקביל קיימת הדרכה ושלל אביזרי יצירה. בנוסף הדגש על האומנות הנו כה אובססיבי, כך שהמקצועות הבסיסיים כגון חשבון וספרות נדחקים לפינה. מגיל ארבע נשלח הילד לפחות לסיור שנתי אחד במוזיאון הלאומי, הוא לומד פרק ראשון בדמוקרטיה, כאשר מסבירים לו שהתמונות במוזיאון שייכות לעם (כמובן רק למשלמי המיסים) ושבעצם הוא שותף לחדוות היצירה. עוד מקטנות הוא נחשף ליצירות של רנואר, פיקאסו,סזאן, טרנר וכו', ויודע לזהות את התקופה הכחולה ואת סגנון הנקודות. עם בארץ אתה מתחיל בקטנה קצת גוטמן וראובן רובין, פה אתה ישר יורה גבוה וקשה להמשיך מאותה נקודה.

למרות השפע האומנותי השרוי ברחובות האפורים, בין התערוכות הגרנדיוזיות של אניש קאפור (גם לו גנים יהודיים ואפילו התנסות בקיבוץ) ופיקאסו הקלאסי, מגיעה תערוכה של פעם אחת בחיים.

THE REAL VAN GOGH SPECIAL ISSUE

ואן גוך, אותו אחד שבשביל להיות מיוחד חתך את האוזן, ושזה לא עזר החליט לירות לעצמו בחזה. בפעם השנייה זה באמת הצליח ולמרות שהפציעה הייתה ברת מרפא, הסובבים החליטו שדי להם ממנו.

בניגוד לתערוכות בה מוצגות היצירות על פי סדר כרונולוגי או על פי תקופות מעבר של האומן, התערוכה של ואן גוך ברויאל אקדמי מנסה להציג את הגאונות שלו לא רק דרך משיכות המכחול והצבעים העזים אלא חושפת בפני הציבור הרחב את האוצר הוורבלי העצום בו ניחן האיש.

ואן גוך התחיל לשרבט בגיל מבוגר יחסית לאמן בימינו ובודאי לתקופתו, הוא היה בן 27 בעת שהתחיל לקשקש על קנבסים. תקופת יצירתו הייתה קצרה ותוך עשר שנים הספיק לסיים כ- 800 יצירות, בממוצע הוא הפיק כל ארבע ימים יצירה חדשה, ובנוסף הוא יצר כ- 1,000 סקיצות על גבי דפי טיוטה. בשבעה עשר הימים שקדמו למותו הוא שבר שיאים ועבד בקצב מטורף של ציור ליום, מרבית מציוריו המפורסמים הינם מאותה תקופה. כדי לסבר את האוזן בסטטיסטיקה יבשה, גיבורנו לא רק שהחזיק שיא בסיום יצירות האומנות שלו, הוא גם מצא זמן לכתוב מכתבים לבני משפחתו, בעיקר לאחיו סוחר האומנות, תיאו, ולאחותו. מספר המכתבים עמד על 2,000, מכתב כל יום וחצי. לא בדיוק שיא בתקופת הבלוג והפלרטוט במיילים הרבים שאנחנו שולחים מידי יום, אלא שרק עובדה אחת מפרידה בינו לבינינו, הוא לא מחק וכתב הכל בדיו בכתב יד ציורי וברור. הייחודיות של המכתבים טמונה בעובדה שאחרי כל יצירה שהוא סיים הוא טרח לתאר במכתב תרשים בדיו של עד אחרון הפרטים ביצירה.

אם זה לא מצטייר כגאוני, הוא החליט משלב מסוים שלא מספיק לו לכתוב לבני משפחתו בהולנדית שפת אמו והחל להתכתב עמם בצרפתית על בורייה. זה לא הקולנוע הצרפתי שריתק אותו לשפה הרומנטית (ניסיונו התחיל ונגמר בנערות בית הבושת), הוא גמע את כתביו של אמיל זולא וחבריו עד כדי כך שהצרפתית השתלטה עליו. כמרבית מבני עמו הוא הבין שעם ההולנדית הוא לא יגיע רחוק או שעם הסוחרים פשוט נולד עם כשרון לשפות.

כך שבחישוב פשוט של מספר שעות שינה עולה שהוא לא בדיוק ישן, לא בדיוק בילה עם חברים; המגורים המשותפים עם גוגן לא עלו יפה וחוץ מתמונת החמניות שנגנבה על ידו והשפיעה גם על סגנון הציור שלו, לא נותר כלום.

האוצרת של התערוכה ששקדה עליה למעלה מארבע שנים וחצי הצליחה לאתר ולקבץ למקום אחד מספר גדול של יצירותיו של ואן גוך שכל אחת מהן מתועדת במכתביו. התערוכה הינה על פי סדר כרונולוגי בה ניתן לחוש ולהבחין בהתפתחותו של הצייר מצבעים שחורים ואפורים עד שבחר להתביית בצבעי הצהוב העזים. ציור החמניות המתנוסס בחדרי האוכל בקיבוצים או במסדרונות בתי החולים אינו נכלל ביצירות התערוכה.

ואן גוך היה איש גלמוד ובודד שלא הצליח לתקשר עם הסביבה בשל יכולתו השכלית (מן איינשטיין של עולם האומנות), הוא סבל כנראה מעודף כפייתיות, והגדרתו כאומן בלבד הינה עוול לאדם בעל יכולת וורבליות כה גבוהה כשלו. ששה חודשים אחרי שואן גוך נטל את חייו, לא עמד אחיו בכך שכנראה לא סייע לו, ושם קץ לחייו.

הנצחת ואן גוך כאחד האומנים החשובים ביותר נעשתה דווקא על ידי אלמנתו של אחיו. האלמנה הצעירה שלאחר עשרים חודשי נישואין בלבד נותרה עם תינוק ושלל יצירות אומנות, לא אבדה את עשתונותיה והבינה כי בידה אוצר. היא למדה מהר שהצפת השוק ביצירותיו של ואן גוך לא תסייע בידה לבסס את מעמדו. היא הלכה על אסטרטגיית הבידול, בגדול. במהלך השנים בסיוע בנה הם החלו למכור את היצירות ולטפטף מידי פעם לשוק תמונה אחר תמונה. באופן לא מפתיע סוחרי האומנות הגרמניים היו מהראשונים שהריחו שניתן לעשות פה קופה יפה. המכתבים שהינם מסמך תיעודי לעבודתו פורסמו רק לאחר מספר שנים בה קפצו מחירי היצירות לשמים. בשנות התשעים המאוחרות שלמו היפנים 49.1 מיליון דולר לפורטרט של ד"ר גאשה וזאת בהתבסס על הערכתם לאהבתו של ואן גוך לציור היפני והשפעתו על עבודות הנוף שלו.

הרויאל אקדמי בו מוצגות עבודתיו של ואן גוך הנו מוסד פרטי שככל גוף עסקי צריך להצדיק את קיומו על ידי הגדלת מספר המבקרים. בשנה האחרונה הם הציג מספר תערוכות שהצלחתן ידועה מראש. "רוסיה באהבה" שקבצה אוסף של יצירות האומנות המפורסמות של המאה ה- 19 ותחילת העשרים או עבודותיו של אניש קאפור שהוצגו במהלך 2009. בניגוד לאותן תערוכות, תערוכה זו הינה מסמך נדיר והיסטורי להכרת האיש מאחורי יצירות המופת והזדמנות חד פעמית בה נחשפים מימדיה של גאונותו של האיש או טירופו.

מומלץ בחום לכתת רגליים לכיוון גרין פארק לא בשביל מצעד השומרים של המלכה אלא בשביל הולנדי אחד ומיוחד.

התערוכה מסתיימת בשמונה עשר באפריל.http://www.royalacademy.org.uk/exhibitions/vangogh/