להכין את הבית לעוזרת

במושגי העולם הגברי, המשפט "להכין את הבית לעוזרת", הנו בלתי נתפס, לקוח מעולם אחר בו הגיון בריא אינו בנמצא. הרי אתה משלם למען אותה עזרה בכדי להשיל מכתפיך את אותה מטלה. אז איך זה שבעצם אתה מוצא את עצמך מכין את הבית לקראת בואה של העוזרת שאמורה לפתור למענך דילמה זו. איך זה שגם כאשר קיימת עזרה יומיומית, את מוצאת את עצמך עדיין מקפלת כביסה בשעות הלילה המאוחרות. יועץ ארגוני או מאמן אישי היה מסביר זאת כליקוי תפקודי בהגדרה ברורה של המטרות ועמידה ביעדים.

לאלו שעדיין משתוממים ואינם מבינים על מה ולמה? אל תמהרו לתייג תופעה זו כפגם גנטי אישי או הפרעה נפשית, מטלות הבית הינם משימה אינסופית שאינה נגמרת לעולם וגדלה באופן דיפרנציאלי ככל שיחס הזכרים בתא המשפחתי גדל ביחס לנקבות בבית.

הייתי רוצה לשתף אתכם הפעם, במאמר שפורסם מעל דפי ה"גרדיאן", אחד מהעתונים של המתרס השמאלי יותר של הממלכה, בו כבר מספר שנים אנחנו לא נמנים ברשימת המועדפים. המאמר מתייחס לתוצאות מחקר שפורסם בגין חלוקת הנטל בין בני הזוג בעולם המערבי המודרני. על פי הסטטיסטיקה, גבר ממוצע משקיע בעבודות הבית כארבע עד חמש שעות בשבוע. אישה החיה בגפה ללא בן זוג מבזבזת כשבע שעות שבועיות מזמנה בגין עבודות הבית. אישה החולקת את חייה עם בן זוג או נשואה משקיעה כ- 12 שעות שבועיות בשבוע בעבודות הבית. ניתוח מהיר של הנתונים מעלה כי דמות גברית בבית רק מעלה את הנטל כמעט במאה אחוזים, מה שאנו הכלכלנים אוהבים להגדיר כתפוקה שולית שלילית. כלומר, הנקודה בה תוספת של גורם ייצור גורמת לירידה ברמת התפוקה.

המחקר שפורסם על ידי אל.אס. אי -בית הספר לכלכלה של לונדון (נשמע יותר טוב באנגלית אך בשל כשל תקשורתי בין העברית והאנגלית בפורמט הוורד אצמד לעברית), אחת מאוניברסטאות היוקרה בעיר הבירה, בחן לאורך שנים 3,500 זוגות נשואים. מסקנת החוקרים היא שככל שנטל עבודות הבית מתחלק בין בני הזוג, הסבירות לחיי זוגיות יציבים עולה. זאת, בניגוד לתיאוריה שנתמכה שנים על ידי כלכלנים בה קיים קשר בין שיעורי הגירושין ליציאת הנשים לשוק העבודה. יציאת נשים לשוק העבודה העלתה את הדרישה לעזרה בבית והביאה לעלייה ברמת החיכוכים ולהעלאת הפוטנציאל לגירושין. הונח כי נישואין יציבים מושגים כאשר יחידת משק הבית פועלת על פי מקסום פוטנציאל ההשתכרות. במילים פשוטות, מקסום התועלת של התא המשפחתי הנו כאשר אחד מבני הזוג, בעל פוטנציאל ההשתכרות הגבוה ביותר, בדרך כלל הגבר, מתמקד במטרה זו ואילו האחר, האישה, דואגת כי לא יוסח ממשימה זו.

המחקר החדש נחשב כה "חדשני" ופורץ גבולות היות שבניגוד לקודמיו בפעם הראשונה נבחנה גם התנהגות הגבר בבית בניגוד לתפיסה המקובלת כ"מפרנס הראשי" בלבד. על פי ניתוח התוצאות הסטטיסטיות עולה כי ככל שהגבר נוטל חלק גדול יותר בעבודות הבית, בקניות ובגידול הילדים, הסיכוי לגירושין או לפרידה קטן יותר. אדרבא חילופי תפקידים, כאשר הגבר נשאר לגדל את הילדים והאישה הינה המפרנסת העיקרית מעלה את ההסתברות לחיי נישואין יציבים.

עם זאת, יציבות או לא יציבות, התוספת של גבר בחייה של כל אישה רק מעלה את נטל עבודות הבית שמתווספות ביחס לא ישר בעת היוולדם של הצאצאים. על פי המחקר, נשים המעסיקות נשים אחרות במשק הבית, כגון מנקות, אינן בהכרח "עצלות" (על פי המונח הבריטי "פרות עצלות" – באמת תודה על המחמאה). ההיפך. הן נוקטות בטקטיקה חכמה, היות שבמידה ולא יעשו כך ימצאו את עצמן עושות הכל בשביל כולם וכל הזמן. החוקרים טוענים כי העוזרת מסייעת לנו להגדיר באופן ברור כי גם אנחנו שונאות את מטלות הבית, וקיפול הכביסה כנראה אינו מסתמן עבורנו כתרפיית הרגעה או תחליף טוב לטיפול פנים או מסאג' שוודי.

אחת ממסקנות המחקר הינה כי התפיסה של חלוקת נטל משק הבית הינה באחריות הנשים בלבד, וזה לא הזמן להאשים את החותנת, הכל נובע מאיך אנחנו מגדירות את בן הזוג שלנו. נשים הנוטות לספח את בן הזוג כילד נוסף במשפחה בו נדרש לטפל, מטפחות חוסר שוויון זכויות. על פי החוקרים תפיסת בן הזוג כ"ילד מגודל" לא תסייע בפיתוח היכולות שלו בפינוי המדיח או במילויו. דווקא אותן נשים, שלא בהכרח נוטלות חלק בפרנסת המשפחה, אך דואגות להצהיר כי אין להן שמץ של מושג באיך להשתלט על מטלות הבית ובשביל מטלה זו נדרש "גבר- גבר" למשימה, מצליחות לשמור על יציבות גבוהה יותר. בקיצור הפרסומת של עוגת עלית משנות השמונים "גם יפה וגם אופה" כבר מזמן לא עובדת.

שלא תתבלבלו, זאת כתבה מהחודש האחרון ולא מלפני עשרים שנה, שחוץ מהנתונים הכמותיים, לעניות דעתי "אין חדש תחת השמש". הבעיה הגדולה של מחברת הכתבה שהיא שכחה לציין שהמחקר משקף הסטוריה של דור אחר לגמרי (כן, עבדכם הנאמן פנה לעיין במקור). המחקר מתייחס לדור ההורים שלנו, הוא מבוסס על זוגות שילדו את ילדם הראשון בשנת 1970. מאז, מספר הנשים שיצאו לעבודה ופנו ללמודים גבוהים רק גדל. חלוקת הנטל בין הורינו שונה לא רק בגלל ההזדמנויות שנפתחו בפני נשים, אלא בעיקר משוני במבנה שוק העבודה בישראל. בניגוד לבריטניה, במדינת ישראל במגזר החילוני לפחות, השכיח הוא שבני הזוג שניהם מפרנסים כאשר קיימת רשת תמיכה בטיפול בילדים כגון: צהרונים מסובסדים או לבני המזל סבים וסבתות.

כך שמבחינת מדינת ישראל כמעט ולא קיים שום דבר מהפכני בנתוני המחקר. עם זאת, באיים הבריטיים למסורת קיימת עדיין חשיבות על. כך שאם בוחנים את שוק העבודה בבריטניה בשונה בישראל שיעור הנשים היוצאות לעבודה נותר נמוך הן בשל השעות והתנאים הסוציאליים. קצת קשה לשים את הילד בשעה תשע בבית ספר ובאותו שניה להתייצב לעבודה. סבים וסבתות לא ממהרים להתנדב ולעזור בנטל, שלא נדבר על המרחק בין מגוריהם למגורי ילדיהם. כך שבעצם אולי שום דבר לא השתנה אצל נתיני הממלכה מאז שנות השבעים המוקדמות.

אז "פרות עצלות", מסקנת המחקר בגדול היא, יש תמיד להחזיק עזרה ברקע גם עם למספר שעות, ניתן להשמיד את חליפת הסופר וואמן, מדעית הוכח שזה לא משתלם. אין צורך לאמץ ילד נוסף לחיק המשפחה, ויש לזכור תמיד שאתן חולקות את חייכן עם "גבר-גבר".

בכל אופן, אנחנו בבית משפחת מרקמן עדיין ממשיכים לשחק "חפש את המטמון" לאחר שהעוזרת מסיימת לנקות את הבית, כי לה יש סדר משלה. כמה שהשתדלתי לא להשאיר עקבות לפני בואה, היא תמיד מוכיחה לנו שאנחנו לא כל כך מסודרים.