אי שם בתוך ענן וולקני – חלק א

לרגל חגיגת יום ההולדת הראשון של הבלוג שלי, כבר היה גמור בראשי הנושא. אבל גם הפעם כאשר סוף סוף התיישבתי לשרבט משהו, הנסיבות משתנות והרעיון הראשוני הופך לפחות דוחק, ואצבעותיי מובילות אותי לכתוב משהו אחר לחלוטין. למי שלא מאמין וחושב שזה מעין תרגיל יחסי ציבור קבוע שלי, בידי הראיות שכבר התחלתי לכתוב את הטור השנתי ברומא השמשית, אפילו בדומה לימי קדם בעט ועפרון, כשאני ממתינה לרן שיסיים את אחת משיחות העדכון שלו. לכן, החלטתי שהפעם ארשום פוסט בהמשכים, החלק הראשון יהיה כולו מוקדש לרעיון המקורי ואילו השני כולו שייך לאמא אדמה.

 

אי שם בתוך ענן וולקני – חלק א'

הבלוג שלי כבר בן שנה, ואין מקום טוב מאשר לכתוב לו ברכה, בעודי נמצאת באי טיבריה השוכן ליד בית הכנסת היהודי ברומא, כאשר אני חושפת את חלקי גופי הלבנבנים לקרני שמש אמיתית ולא לאותה שמש שקרנית שממנה יש לנו בשפע באיים הבריטיים. לרגל חגיגות הארבעים של בן זוגי הרחקנו עד לבירת הקתולים בכדי להחליף את המעילים והמטריות בשרוולים קצרים, תענוג לעיניים ולנשמה.

נכון שכבר מזמן מישהו חכם אמר: ברומא נהג כרומאי, אבל כמה גנים ים תיכוניים שהם הורישו לעצמם, אני מודה ומתוודה ששלוש שנים תחת חסותה של הוד מלכותה והחינוך הגרמני מהבית, לא הכינו אותי לחוקי התנועה של אנשי הפיצה והקנלוני. ראשית, כנראה שהחושים מטשטשים עם השנים, וכמו רובוט טוב אני כבר חוצה את מעברי החציה על פי המוד הבריטי, קודם מביטה ימינה ולא שמאלה. תאמינו או לא, אבל בישראל עדין עוצרים בפסיעה הראשונה של הולך הרגל או לפחות מנסים להאיט לפני מעבר חציה. פה בין הפיאצות של רומא, כל מעבר חציה הופך למבצע, למעשה חציית ים סוף הופכת למעשה לניסיון קל לעומת הניסיון לחצות מעבר חציה מסומן שקטנועים חולפים על פניך, ואתה הופך למעין דני- דין בלתי נראה.

אז הכל נסלח, לטובת קרני השמש, הגלידות עתירות הקלוריות שמבצבצות מכל עבר והאלכוהול שנשפך מכל פינה מעורבב יחדיו עם ריחות הקפאין.

כך שבניגוד לבן זוגי שסופר את השנים ונתקף בבהלה (המועד שלי לא רחוק משם), אני מתבוננת על השינוי בהרגלי הטיול שלנו במהלך העשור האחרון ונדהמת ממה שהיינו צריכים לעכל בתקופה זו. אל חשש אני לא מתמקדת במנטרות הנדושות של זניחת הרגלי הרווקות, הכבדות שהתחלחלה עם השנים מאז בוא הצאצאים, העובדה שאנחנו פחות מתנוענעים לצלילי המוסיקה ויותר מסלסלים שירי תוכחה לדור החדש. זאת גם לא התחושה שהשיער כבר לא היה מה שהיה קודם וסביבנו יש יותר חיילי מארינס מאשר ילדי הפרחים. לא נזכיר את הקמט החדש שתקף מצד שמאל וכתמי השמש שלא בדיוק חושבים על הפסקת הילודה.

אלא שהמהפך הגדול הנו המהפך הטכנולוגי שתקף אותנו ולא משנה אם בחרת להגדיר את עצמך כתפוח ("איי פוד") או כאוכמנית ("בלאק- בארי"). אם אי פעם היינו מרחיקים לגולה, היינו מצטיידים במפות שאוספים מחברים שכבר היו שם או נעזרים בשירותי חברות המפות. דבר שהיה מחייב אותי לצאת במסע פרסום לפני הנסיעה, שניווט לא בדיוק הצד החזק שלי ולהנמיך את רמת הציפיות מיד. זאת בכדי למנוע ריבים מיותרים שעולים במהלך הנסיעה, "הלוא אמרתי לך לפנות כאן", "את בכלל לא יודעת לקרוא את המפה, הכנסת אותנו שוב לדרך ללא מוצא". שלא נדבר על כמות הניירת שאתה נושא בתרמיל שעם השנים רק מתנפח כאשר נוסף עוד ילד שצריך חיתול, מוצץ ואבקות למיניהם. ואז כמו שתמיד קורה מרוב האריזות המרובות, שבמקום לארוז לשניים במקרה המוגבל (הלוא הם לא צריכים לקחת עמם כלום הרי הם תמיד טסים קל), את חושבת כבר בשביל ארבעה ופורסת את כל תרחישי המשבר העלולים לפרוץ כולל הפתרונות, היוצרים עודף משקל בגיבצורת חוברות צביעה, טושים ועוד כל מיני ספיירים למיניהם.

אתה יכול להיות הבן אדם הכי מאורגן עלי אדמות שעובד על פי הספר ואז גם לך קורה פעם אחת לפחות בחיים, שהגעת לשדה התעופה ואתה בתור לקבלת מפתחות לרכב השרד ששכרת והפלא ופלא את המפה שהכינותי מראש שכחתי על השולחן במטבח. סוף העולם בהתגלמותו, ואז משהו מלמעלה החליט למצוא קצת פנאי ולסדר את העניניים ואתה מגלה ששודרגת. אל חשש, לא הקפיצו אותך מדרגה, אבל קבלת הפתעה -תקליטאור מנווט! אתה מקיש שעות על האותיות בלוח הכפתורים של הרדיו, ואיזה גברת בקול מאד רגוע מובילה אותך בבטחה. גם שאתה לא בדיוק פוסע אחר סדר ההוראות שלה, היא לא מתעצבנת ולא מרימה את קולה או פותחת בשביתה איטלקית. היא תמיד יודעת איך לחלץ אותך ואתה רגוע כי היא מעולם לא תצא בשום הצהרה של "אמרתי לך".

בינתיים אתה מתנחל לך למספר שנים ביבשת אחרת שלא מספיק שהם מדברים אנגלית במבטא לא מובן הם גם נוסעים בצד ההפוך. כך שקהילה תומכת או לא, הידיד הכי צמוד שלך בשנה הראשונה שבאמת מבין אותך באמת ולא יזנח אותך לדקה (רק שנגמרת לו הסוללה) הנו הטומ-טום (והוא רחוק מלהיות טומטום). שם לא בדיוק מסחרי לדוברי העברית, אבל בדומה לכלב הנכים של עיוור הוא המנחה הצמוד שלי. מודה ומתוודה לאחר שיחה חולין שהוקדשה לחבר הצמוד, שאינני היחידה שהעבירה אותו למוד רגלי בצמוד להדפס מפת הגוגל והגיעה בשמחה ובצהלה ליעדה.

אך אי שם ברומא, מעוז מושבם של האנטישמיים הראשונים, נשבר השיא ואכן מהפיכה. השילוב הקטלני של מפת גוגל והטכנולוגיה הלווינית היישר לתוך הקופסא השחורה יצרה את הנווט האולטמטיבי. אתה לא צריך לשנן שמות של רחובות, ככרות או אפילו להבדיל בין צפון לדרום. כל מה שנדרש, הנו שם החנות, האתר או אפילו שם בית הקפה ותוך שניות הוא ממקם אותך ואנחנו על המפה!

אם אי פעם היית מבחין בפינת הרחוב בתיירים העומדים ותוהים היכן הם נמצאים תוך שהם עסוקים בתהליך קפולי המפה המעצבן. לפתע אתה מבחין שיותר ויותר אנשים מפנים מבט כלפי הרצפה תוך כדי שהם מתמקדים במכשיר הזעיר ופוסעים אחרי החצים האדומים שהוא מסמן. הזמינות הינה אינסופית, מסעדה שמשהו שלח לך פתאום בהודעת טקסט, שלט לתערוכה מעניינת ותוך שניה ללא הכנה אתה פשוט נמצא שם. מפחיד! האח הגדול עוקב אחריך לכל מקום! חוץ מכמה בעיות זניחות שיש לטייס האוטומטי, ראשית הוא זולל לך את הסוללה בקצב רצחני ועדיין יש לפתור את בעיית הסינוור כשיש שמש (הנה נתתי לכם רעיון לסטארט הבא), חוץ מזה הוא פשוט מושלם.

אני מנסה לדמיין מה עוד יכול להוליד העשור הבא? איך יראו הטיולים שלנו עם בני העשרה, אם בכלל יחפצו עדין בחברתנו?

אז בינתיים טיטוס יקירי, הרשה לי להודיע לך באופן רשמי שאנחנו עם המנהגים המוזרים שלנו עדיין קיימים! לא כל כך הצלחת להשמידנו אותנו ויש לנו שוב מדינה כבר 62 שנים! כן, אנחנו על המפה!