הזמן עושה את שלו. לוקח זמן להשתחרר מתפיסת התייר הנצחי ולחבוש משקפיים של לונדוני. לא שזנחתי את מטריית הגשם שנמצאת עמי תמיד, המבטא שלי כנראה אף פעם לא יהיה דומה למקומיים, גם במרכיב התה בסל הצריכה המשפחתי לא חלה עלייה או שחס וחלילה החלפנו את הפיתה החמה בסקון האנגלי (מעין לחמניה ל"שעת התה" מחיטה).
אלא, לאחר שפסענו על הצד הבטוח של תיאטראות הווסט אנד, החלטנו לתת צ'אנס לתיאטרון הבריטי. הפעם בניגוד להתנסות המרה האחרונה שלנו, החלטנו לא להרחיק לכת, ולהימנע מלהתעמת עם התיאטרון השייקספרי. חוויה בלתי נשכחת, שבה אם אי פעם חשבת שאתה קצת בקיא בשפה האנגלית, אתה מרגיש מתוסכל כמו בשיעור הראשון בתחילת כיתה ד' (בדור שלי זה התחיל מאוחר), רק שאתה קצת יותר מדי רחוק משם. הורדת רף השפה לא תמיד פותרת את הדילמה של הבנת המבטא, לגבי הסקוטים כבר הרמתי ידיים, לא שהמבטא הקוקני נותן לי מרחב תמרון יתר על מידה.
מפה לשם, ממש במקרה, תחת חיפושים אחר משהו במחיר פחות נוצץ ומקום סביר, נחתנו היישר לאחד מהתיאטראות המחתרתיים שנפתחו בלונדון במהלך שנות השישים העליזות. הרחק מהווסט אנד המוצף בזרם התיירים הצובא על דלתות משרדי הכרטיסים בככר לסטר ה-
.ROYAL COURT THEATRE
פעם הוא היה נחשב לדבר הכי טרנדי בשל מיקומו באחד מהרובעיים ה- "פושים" בדרום מערב העיר, צ'לסי.
צ'לסי, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא אומצה לראשונה על ידי האוליגרך רומן אברמוביץ' או אברם גראנט הוא שהעלה אותה על המפה. החל מהמאה ה- 17, הבין הרובד העשיר את הפוטנציאל הגלום בה. כבר מהמאה ה- 19 היא הייתה אחד מהמרכזים האופנתיים של לונדון, ואנשי אומנות ורוח אכלסו את רחובותיה. בשנות השישים העליזות של המאה ה- 20, תור הזהב של המוסיקה הבריטית, חזרה עטרה ליושנה והרובע נחשב לפנינת בריטניה, כאשר הביטלס והאבנים המתגלגלות בחרו להתגורר בו ולאכלס את בתי הקפה העליזים. באותה תקופה הוקם התיאטרון, אומנם הוא אינו בעל ותק מזהיר למוסד הוד מלכותה, אך יובל כבר חלף מהקמתו.
גם היום, למרות מיקומו הנוצץ ליד הגלריה של סאטצי' ושלל הבוטיקים של מעצבי העל, הוא ניצב הרחק מתחנות הטיוב הפופלריות של מוקדי התיירות. מבנה התיאטרון מזכיר מאד את צוותא ב"לונדון מיניסטור" בתל אביב, מרתף שופע באלכוהול צמוד לחנות ספרים לאינטלקטואלים בלבד.
אחת התגליות היותר משמעותויות בהליכה לתיאטרון הייתה, שעדיין קיים זן של בריטים מימי "בני היל" ומימי "האם משהו משרת אותך". נשמע גזעני במיוחד עם מדיניות הפוליטיקלי קורקט שלהם, אבל בישראל שנחשבת למדינה מחוספסת וחסרת מעצורים, לא זכור לי שהייתי צריכה למלא לאחרונה, מה המוצא שלי חוץ בעת מילוי שאלון הבדיקות הגנטיות. כאן בשיא הצביעות מבקשים כבר בפתיחת המנוי לספריה הציבורית, בית הספר, רישיון הנהיגה וכו' להגדיר את עצמך; האם אתה בריטי לבן, שחור, מלוכסן או סתם לבן. אומנם במסווה של תיקון אפליה ואינטגרציה. עם זאת במרתפי התיאטרון לא מצאתי את ההודים שחולקים עמי שעות רבות במושבי הרכבת התחתית, לא היו מלוכסנים או חובשי כיסוי הראש, המהווים מרקם מייצג לקוסומופוליטיות של רחובות לונדון.
ההצגה הייתה באנגלית לא מתוחכמת למדי ובשימוש בשפה היומיומית. המחזאי, מייקל וויין, לא הגיש לי משהו חדש בנושא גיל השלושים ומשהו. העובדה שמרבית מהגברים ה"גאים" הינם בעלי חוש אסתטי גבוה ובדרך כלל עם מתאם גבוה לרקדני דיסקוטק לשעבר, כבר עובדה ומוחזרה על ידי כל סרט וסדרה אפשרי במסמכי המדיה. עם זאת, במהלך שעתיים וחצי עם הרבה הומור, הוא יורד עלינו דור הגאדג'טים והמותגים, בוחן את אמות המידה הקפיטליסטיות שלנו, לא מרחם על הרגלי השתיה הנפלאים של הבריטי הממוצע, ומעלה את השאלה, האם אנחנו באמת מאושרים מלחיות על פי הסרגל שבחרנו.
מה נחשב הצלחה להמשיך עדיין לחפש אחר בן זוג או להתפשר על בן זוג שהדבר היחיד המשותף עמו הנו הילדים. להיות ארכיטקט בחברה נחשבת אבל בעצם להיות אחראי רק על עיצוב הידיות של הדלתות. מייקל וויין אינו מתיימר לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו במהלך שעתיים וחצי, מה שפסיכולוג טוב לא תמיד מצליח לאחר ס'אשן ארוך. אבל באמצעות ההומור הסרקסטי והנגיעה בכפתורים הנכונים הוא מצליח בדרך הפוכה לתת לך להרגיש טוב מאד עם עצמך, "קצת אוויר לנשימה".
אז בהמשך לדילמות שמעלה ההצגה, לא בדיוק הצלחנו לתפוס כוסית מאוחרת, היות שהיינו צריכים לשחרר את השמרטפית בזמן ועדיין לעבור כברת דרך לעבר יעדנו בפרברים הצפוניים של העיר.
שם ההצגה הוא מנזר (נראה תלוש אך לא בדיוק), מעניין איך יתרגמו אותו לעברית...
בכל אופן מומלץ למי שבמקרה בסביבה עד התשעה בינואר.
ראשית ברוכה השבה לבלוג שלך....שנית העיצוב של הרקע יפה מאד...חורפי משהו, גם אני עברתי לפלטת צבעים שכזו. תודה על ההמלצה, נשקול בחום רב לכתת רגלינו לפוש של צ'לסי! זהר
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקנוסיף לרשימת ההצגות המומלצות.... האם אני מבינה שאחרי החיוכים והצחוק יש הרהורים של חשבון נפש?
השבמחקיש הרהורים, אבל בגלל שהכל כל כך מוקצן, אז יש גם הרגשה של באמת לאן רצים? ושאין מושלם וצריך לדעת להנות גם ממה שיש ושהחיים שלנו ביחס להצגה הם משהו באמצע...
השבמחקאהבתי את הרשימה, בהצלחה.
השבמחק